בבוקר מוקדם התפללנו שחרית, ואז נכנסו שני בני דודים ואמרו לי לקום , וקמתי מהכסא הנמוך, וזהו, קמנו מהשבעה.
זה היה אחרי פטירת התינוק שלנו.
היה לי תור לפיזיותרפיה, והאיששלי אמר שכדאי לנסות לחזור לשגרה והלכתי. ואיחרתי קצת לתור. והפיזיותרפיסטית נזפה בי וכמעט בכיתי ואמרתי לה שאיחרתי כי בדיוק סיימו תתפילה והייתי צכה גם להתקלח כי בדיוק קמתי משבעה ואז נעצרה לה הנשימה, והיא נאלמה דום ושתקה כמעט עד סוף הטיפול. ואחר כך כשהלכתי ברחוב הביתה כל מי שראה והכיר אותי ,הניד בראש, מן תנועה קטנה כזו והתעקמו לו השפתיים לכיוון מטה, של עצוב כזה.
וככה היה כל היום. וגם אחר כך. אני ניסיתי לחזור לשגרה ולנסות לתפקד, וכולם היו עצובים בשבילי. הרגשתי שאני כלכך שוקעת. גם כשרציתי להתרומם, כשהצלחתי לצוף, באו המבטים והשתיקות והשקיעו אותי לתהום שעטפה אותי בחנק כמו גוש בגרון . כולם ציפו ממני "להיות באבל", אבל לא סתם אבל, אלא אבל שהם יראו ממש בעיניים . הרי נפטר לי תינוק. ולא, אני לא הסתדרתי עם הפרצוף שהיה עלי לעטות. כי הבפנים שלי צרח שהוא רוצה להתקדם ולהתאושש ולהתמקד בטוב- והסביבה שלי ממש לא הצליחה לקבל את זה. "איך היא לא עצובה, הרי מת לה הילד". את הצרחות השקטות שהלב שלי צרח בלילה בין כתלי בטן ולב, אפחד הרי לא שמע. זה היה רק ביני ובין
התייעצתי אז עם אבא של בעלי שיחי', מה עלי לעשות להיכנע לרצון העם וללבוש פרצוף עצוב, או להיכנע לרצון שלי ולחתור לשמחה אפילו שאנשים יחשבו שאני לא עצובה על התינוק הצדיק שלי שאיננו, וההחלטה היתה להיות מי ומה שאני מרגישה בלי להתייחס לסביבה, ולמרות שכולם מצפים שאהיה שבורה ובוכיה כל היום- אם מה שיעזור לי להתקדם זה לצחוק ולשמוח- זה מה שאעשה!!
חלפו מאז המון שנים . התמודדיות נאספו ובאו לי, מכל מיני סוגים וצבעים, וגם סוגיית ה"יידישע נחת"- קיבלה "הרחבת הדעת". ואין אפס שהיו לי ימים של צער תהומי, של אבל על דברים שהלכו לבלי שוב, של רגשות אשמה ובושה ופדיחות מקומיות מול הצ'כונה. בכל נפילה כזו,ידעתי, מניסיוני הוותיק- שאני רוצה וצריכה לעשות הכל ולחתור לשמחת חיים- משום שאצלי זה המנוע. זה הכח המניע . וגם ברגעים קשים של בכי וצער והמון כאב לא הרשיתי לחוטר הזה- לנבטוט השמחה- לשקוע ולנבול בי. ממש שמתי לי אותה כמטרת חיים.
והיו, היו רגעים שהסביבה שלי לא הבינה: "שתהיי בריאה איך את מצליחה לחייך" "בטח נורא קשה לך ללכת לשמחה הזו" "אחרי מה שאת עוברת את גיבורה שאת מצליחה לחייך" והגדילה לעשות חברה שלא רצתה לספר לי שהבן שלה – בן גילו של הבן שלי – מתארס, כדי "לא לצערותי, כי לא ידעתי איך תגיבי…..".
והאמת שיש פה יסוד אישיותי חשוב שאני רוצה להניח פה,שאני מלמדתותו בסדנאות שלי ומניחה אותו בקליניקה האימונית שלי; זה נכון שיש לי משהו אחד שמאתגר ודוחף לצורך לעבודה אישית. זה נכון שיש לי קשיים, ורגעי צער ופיסות קטנות שהמחשבות שלי טובעות בתהום אבל ישלי עוד כלכך הרבה! האדם הוא יצור כלכך מורכב, ומלא וגדוש, האדם הוא לא "או או" – הוא "גם וגם"!!! וכך יש בי את דסי – האמא לילדים מתמודדים (עזבו אתכם, זו אני שמתמודדת🤣) אבל יש גם עוד כלכך הרבה "דסיות" בפנים: את דסי האמא רוויית הנחת, ואת דסי המלאת הודיה, ואת דסי שאוהבת לצחוק, ואת דסי האמא שאוהבת לפנק ואת המאמנת הרגשית שאני ואת הבת שאני להורי ואת החברה שאני לחברותיי ואת הילדה הפנימית שלי שמסרבת לגדול ומרשה לי מדי פעם להשתובב קצת ולהשתטות, ועוד כלכך הרבה חלקים מגוונים במי שהנני ואני- אז למה אתם בוחרים לראות רק חלק אחד – את הסובל והדומע? אני מרחמת עליכם שאתם מפסידים את כל שאר החלקים שבי !! וכשאתם בוחרים לעבור את הכביש, ממבוכה שלכם מולי, אני יודעת שאתם רואימותי כרגע רק דרך "המסנן המסכן".
מסכנים שאתם.
השלם גדול מסך חלקיו.
ישלי פנס בפנים, בנפש, בלב, בהיכל המחשבות, ואני משדלת שיאיר בי את המקומות השמחים ואותם ישאיר במרכז הבמה. יש לי חלקים חשוכים בארץ מצברוח שלי, אבל ישלי שם גם המוווווןןן מוארים. ישלי כמה תהומות, אבל הרוב הם נופים מרגשים ופסגות נושמות, ואם מישהו רוצה לחשוב שאני "מסכנה" וצריכה להיות עצובה – זה לגמרי שלו.
אני בחרתי להיות אני שלמה, על כל חלקי גם יחד, גם השבורים שבהם.
תודה השם, שבגדילה שלי למדתי להניח את הסביבה- עם המשקפיים שלה- בצד, ולא למלא את הציפיות שלה ממני, אלא את הציפיות שלי מעצמי,
ואת שלך, השם.
אני לדודי ודודי לי
וכשאני לי, דודי לי- בדאבל.
תודה השם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
