אני עוברת ימים נוראיים. סערות לא פשוטות בכלל. ככה יום ועוד יום, מנסה להאבק ולהמשיך. וזה קשה לי, אוי כמה קשה.
טבעתי
לא מצליחה להאבק עם המערבולות
לא יכולה נגד הגלים
לא יכולה כבר להאבק
הגל גדול ועוקף אותי
ואני טובעת עמוק
נמצאת בתחתית
יש לתחתית הזו סוף? כמה אני עוד ישקע? אני צריכה עזרה לקום, לצוף. מאיפה? איפה את קרן אור אחת? בבקשה תבואי ותראי לי שאת קיימת.
אין שמש, הלכה לה, רואים עוד טיפה את הקצוות שלה. היא עגולה ויפה, עכשיו משתקפת בצבע אדום כתום. מכוסה עננים. ניראת יפה ומאירה.
אין לי שמש בחיים. אני לא רואה אותה, היא נעלמה מהאופק. משאירה אותי בחושך. בלי אור, בלי תקווה. הלכה לה.
הנה כבר ממש נהיה מעומעם כזה, השמש ממש הולכת ומתרחקת. כבר קשה לזהות אותה, בהירה בהירה, רחוקה, מטושטשת. רואים עוד טיפונת. זהו. לא רואים כלום. נעלמה.
הלכה מחיי, איפה את שמש? למה את משאירה אותי לבד? בחושך. בוכה מכאב, מצטמררת מקור?
מחפשת אותה עוד, אולי יש איזה סימן, משהו שיראה שהיא קיימת. מחפשת שוב ושוב, עוד ועוד. אין. אין שמש. הלכה לה והתאדתה. כבר לא קיימת כאן.
בימים האחרונים נעלמה לי השמש, הייתי בחושך מוחלט, חיפשתי קצת אור, רציתי לרפד לי את הגלים הקשים, אבל הסערה הלכה וגברה. המצבי רוח שלי נהיו גרועים יותר ויותר. לא הצלחתי להחזיק את עצמי מעל הגלים, הם הגיעו, הייתי צריכה להילחם על נשימה, על החיים.
עברו להם השעות הקשות, ההתקפים של החרדות, הטלטלות של הייסורים.
והיום, אני כן מצליחה לראות קצת שמש, היא אף פעם לא נעלמת. לפעמים קשה לראות אותה, לפעמים צריך לחפש מאוד חזק, או שרואים קצה של קרן.
לעיתים הקרניים עוצמתיות וגדולות – החיים מאירים לנו פנים, שולחים לנו טוב, הרגשה טובה, מתנה גדולה.
ולפעמים, אין שמש עגולה ויפה, בקושי קרן אור אחת, אבל נוכחת – רואים את יד ה' בכל דבר, מקבלים נשיקה גם כשהיא קטנה.
ברגעים האלו, שצללתי עמוק בכאב, שהטריף את דעתי ולא נתן לי מנוחה, לא איפשר לי לנשום נורמלי, ובכלל לחיות. הלכתי לים, ארזתי תיק עם כמה דברים נחוצים, כמובן את המחשב,
הלכתי לי לחוף, ישבתי קרוב למים. נשמתי את האוויר הנקי, שמעתי את הקולות המרגיעים.
הקלדתי על האור, על יופי השקיעה.
אוו איזה שקיעה, איזה צבעים. מדהים. אזה שמש יפה ומוארת. מיוחדת. לא, מה זה היופי הזה? די אני גם רוצה. אני רוצה כבר להרגיש טוב. די לא יכולה כבר. רוצה גם אור. רוצה אור!
נהמה יוצאת מליבי: "אבא, רוצה אור בחושך שלי. הלוואי ותביא לי. לא רואה כלום. אין פה כלום בתהום הזה. אני בתחתית עמוק עמוק. איפה אור ואיפה שמש. לא רואים מכאן כלום, כלום כלום. רק שחור. אטום, נוכח. בלי אפס אוויר".
בחיים יש גם זמנים שלא רואים אור, העבודה שלנו לחפש אותו, אבל זה גם בסדר לתת רגע לכאב להיות נוכח. להגיד לעצמנו: "עכשיו, בחושך שלי, אני לא רואה כלום. וזה בסדר, מותר לי. אני עוברת חוויות מטלטלות וברגעים האלו אני לא רואה כלום חוץ מייאוש ושחור".
לדעת שזה זמני. עד מעט תגיע הקרן שלי. עוד מעט ניראה קצת שמש, ניראה אור בעז"ה. כמו בגלגל העולם – שקיעה, הופכת לזריחה.
הנה שיר שכתבתי פעם. שיר של תקווה, של אמונה:
שקיעה,
אחריה תבוא גם זריחה
אני יודעת שאחרי חושך מגיע האור
הצבעים יפים
לאט לאט נעלמים
משאירים שחור
חשוך
מאיים ומפחיד
אבל אחרי הלילה מגיע הבוקר
אחרי השחור
מגיע האור
וגם כוכב נותן אור קטן
נותן לנו סימן
ליום חדש שיגיע
מזכיר למה להתגעגע
ואם היא נעלמת
נדע שעוד מעט היא חוזרת
יגיע זמן אחר, יום חדש
הכל יראה אחרת
ברור, יפה
השמש תפסיק להתחבא.
מאחלת לכולנו למצוא המון קרניים של אור בחיים, להכניס ללב, ולשמר לימים קשים יותר.
באהבה ענקית, אילה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
