"את אמי היקרה איבדתי בגיל 13 למחלת הסרטן", רוחי מייט, היא אישה גדלה מתוך ילדות של אובדן וחסר, היום, היא ממלאת את חסרונם של משפחות שכולות בפרויקט ש'מחייה את המתים' בדרכים טכנולוגיות ומעניק מעט נחמה למשפחות.
"המחלה והפטירה של אמא, וכל מה שבאו בעקבותיהם עיצבו את חיי, השקעתי רבות בפעולות לזכרה של אמא שכל כך אהבתי.
סיפרתי ועדיין מספרת עליה בכל הזדמנות, בעלי והילדים שלי מרגישים כאילו הם מכירים אותה, למרות שהצטרפו למשפחה הרבה שנים אחרי שכבר לא היתה כאן פיזית.
מאז שעולם הדיגיטל פרץ לחיינו במלא העוצמה והתחיל לנהל את חיינו דרך מכשירים קטנים וחכמים, היה ברור לי שאני אקים מיזם בו אנשים יזכרו את אהוביהם יחד, בצורה קלה ונגישה.
הרבה מאד דיברתי על הרעיון עם הסביבה הקרובה שלי, ואיכשהוא אף פעם לא הגיע הרגע ליישם אותו.
"ואז אבא נפטר וכל כך הרבה אנשים הגיעו לנחם, הם סיפרו עליו סיפורים מדהימים, ולי היה צער עצום שאין לי פלטפורמה מוכנה, שכל מנחם רק סורק קוד וכבר הוא בפנים, מוסיף תמונה או סיפור ופשוט נותן כח".
"וזה היה הרגע שיצאתי לדרך, כדי שכל אדם שיאבד נפש קרובה, יוכל לבנות זיכרון חברתי מלא מידע ביוגרפי, סיפורים, תמונות, מיקום עד מקום הקבורה, חיבור באמצעות QR למצבה, לתעד מקומות ומיזמים שהוקמו לזכרו, ובעיקר לשתף עם משפחה וחברים, ולעולם לא לשכוח!"
ריממבר עדיין בתחילת דרכה היא הושקה ביום הזיכרון ה75 למדינת ישראל 19.04.2023
תוכלו כבר עכשיו לפתוח בקלות חשבון משתמש, וליצור דפים לאנשים אהובים בידיעה שיש צוות מסור מאד שממשיך בכל עת לפתח את הפלטפורמה כדי שתהיה מרחב הזיכרון הטוב ביותר בעולמות הדיגיטליים.
ריממבר הינו מיזם חברתי, הזכרון נבנה ממש ביחד, יש תמיד את החלוץ שמקים ומנהל את הדף אבל אחרי שהדף הוקם, ושותף עם משפחה וחברים כולם יכולים להוסיף מידע.
בכדי למנוע מידע כוזב או מכפיש חלילה, כל סיפור/תמונה/ מידע/ שנשלח מגיע לאזור האישי של מנהל הדף לאישור, ורק לאחר אישור התוכן על ידי המנהל התוכן יעלה לדף.
התראה על מידע חדש שממתין באזור האישי נשלחת למייל מנהל הדף
ריממבר מקשרת בקוד QR בין ההנצחה פיזית להנצחה הדיגיטלית ובקרוב תוכלו לרכוש בריממבר מגוון מוצרי הנצחה פיזיים.
איך צץ הרעיון לפרויקט ההנצחה ריממבר?
"הרעיון נולד מתוך חיבור עמוק לאובדן אישי ומתוך הבנה שיש צורך אמיתי לשמר זיכרונות בצורה נגישה ומכובדת.
איבדתי את שני הורי בגיל צעיר, והחוויה הזו ליוותה אותי לאורך השנים ברצון להקים פלטפורמה שתשמר זיכרונות – לא רק עבורי, אלא עבור כל מי שרוצה להוקיר את יקיריו.
במקור, פיתחתי את ריממבר כמיזם עסקי להקמת קירות הנצחה דיגיטליים.
ואז, אחרי ה־7 באוקטובר 2023, כשאסון חרבות ברזל הכה בנו – הבנתי שעליי להקדיש את כל המשאבים שלי כדי להנציח את הנופלים.
ריממבר הפכה במהרה לפלטפורמת הנצחה לאומית: מקום שמכבד את סיפור חייהם ופועלם של הנופלים, ומאפשר לכל אחד להתחבר לזיכרון בצורה חיה ומכבדת".
מי עוד עושה את מיזם ריממבר יחד איתך?
הפלטפורמה עצמה מתפתחת בזכות צוות מפתחים מדהים, בניהולה והכוונתה של רבקה גרינברג, מנהלת המוצר.
את הפיתוח העסקי והניהול הכספי מובילה גולדי גריינמן במסירות רבה.
על תחום התוכן – יצירת דפי ההנצחה האישיים, שמצריכה שעות אין־ספור של עבודה מדויקת ורגישה – אחראים עשרות מתנדבים ומתנדבות מופלאים בניהולו של חיים אוזן.
ולצידם, המתנדבים הכי מעורבים והכי יקרים ללבי – הם הילדים שלי, שמסייעים בחריטה, באריזה ובשליחת כל דיסקית הנצחה.
זו עשייה משפחתית־לאומית, מתוך אהבה עמוקה לזיכרון ולחיים.
כשהתקשורת מסלפת ציבור שלם: 'את אחרת, לא כל החרדים כמוך'…
התפקיד של רוחי מייט במיזם הוא מאוד רחב ועמוק.
מעבר לצד היזמי – ניהול, תיאום וחשיבה אסטרטגית – היא מלווה מקרוב את המשפחות, פוגשת אותן, נמצאת איתן בכאב, מחבקת את הסיפור האישי של כל אחת ואחד.
זוהי עבודה רגשית מאוד, וכמעט בלתי אפשרי להישאר אדישים.
"אני בוכה, נזכרת, וממשיכה" מתארת רוחי. "אני משתדלת להיות שם גם ברגעים הקטנים: לעשות כל מה שצריך, לקדם תהליכים, לחבר בין אנשים, ולדאוג שכל פרט יקבל את מלוא הכבוד.
באופן אישי, עבודת התיעוד מאוד יקרה ללבי — ואני מקפידה להקדיש זמן, לפחות פעם בשבוע, ליצירת עמוד הנצחה אחד בעצמי, בשביל הנשמה".
איך המשפחות של הנספים מתייחסים לזה שאת אישה חרדית?
"אני מלווה כאב כבר הרבה מאוד שנים, בעיקר בתחום התמיכה בחולים ובני משפחותיהם, וכבר שנים אני פוגשת אנשים מדעות שונות מאוד משלי.
במקומות של כאב, הלבבות מדברים — ושם הכל הרבה יותר נקי, הרבה יותר אמיתי, הרבה פחות פוליטי או מלאכותי.
אחד הנושאים שעולה לא פעם הוא נושא הגיוס לצבא. אנחנו מדברים על זה בכנות: כשמשוחחים ומסבירים מתוך כבוד הדדי, הדברים מתקבלים בצורה הרבה יותר פתוחה.
לא מעט פעמים אני שומעת את המשפט: 'את אחרת, לא כל החרדים כמוך'…
ואני משיבה בחיוך: כל אדם הוא ייחודי, אבל דווקא כן, אני מייצגת את הרוב. הרוב במגזר החרדי הוא בדיוק כזה: אנושי, חם, ומלא בעשיה מצילת חיים.
חבל שרבים מכירים אותנו רק דרך התווך המעוות של מערכות שיווק אלימות ומסכסכות".
"יש אמירה שאני פוגשת הרבה ברחוב: 'תמותו יחד איתנו…', 'אל תשנו בלילה', 'תפחדו מכל דפיקה בדלת', ואני נוהגת לענות על האמירות האלו: ביום שתשחררו, ניקח את הנטל כולו! אנחנו לא צריכים שתמותו איתנו… אנחנו יכולים למות לבד… תחיו איתנו.
אני מספרת על אבי זצ"ל שהגיע ארצה כילד קטן בשנת 1939. כמה חודשים אחרי שהגיע, פרצה השואה.
אבא היה מספר לנו איך הגיעו פליטים וסיפרו את הזוועות, איך סבא דאג למעפילים, אבל יותר מכל הייתה חרותה בנפשו חוויית התפילה והזעקה של ילדי בני ברק על גבעת החול של ישיבת פונוביז', יחד עם הרב כהנמן זצ"ל…
כשהסתיימה המלחמה, הרב היה חלק מצוות ההצלה שנסע לחפש ילדים יהודים יתומים במנזרים ולהביא אותם לבתי האבות שפונוביז' פתח עבורם.
הרב סיפר לאבא ולחבריו כמה קשה להוציא את הילדים מהמנזרים, ואיך אחת הדרכים המדהימות הייתה לכנס את ילדי המנזר ולקרוא יחד איתם 'שמע ישראל',
מי שהיה שם יד על העיניים — היה וודאי יהודי".
לחיות על קידוש השם: "אבא היה מעיר אותי ובודק שאני זוכרת מה לענות במקרה ש… "
"השואה עצבה את חייו של אבא והוא חי בידיעה גמורה שכל עוד לא ניגאל, הסרט הרע הזה עלול לחזור על עצמו…
לכן, בתור ילדה קטנה, אבא היה מעיר אותי באמצע הלילה ושואל: 'מי את?' — והייתי צריכה לענות: 'יהודייה!'
ואז היה שואל: "אם יבוא גוי ויאמר: 'או שתתנצרי ותחיי או שאהרוג אותך' — מה את עונה?"
והייתי אומרת: 'אני נשארת יהודייה! תהרוג!'
כשהיה שואל: 'ואם יוציא רובה או סכין — מה את אומרת?'
הייתי עונה: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!'
ורק אז יכולתי לחזור לישון.
"מילדותי למדתי למות על קידוש השם, אבל גם לחיות על קידוש השם. החיים בצבא עבור נער חרדי הם פיקוח נשמה! ואין אחד שלא יודע את זה!!!
וכמגזר ששומר על הנשמה הרבה מעבר לשמירה על הגוף — במצב הצבא כיום, גיוס פשוט לא רלוונטי…"
"אני משתדלת לזכור תמיד להזמין אחרים לבוא ולחיות את אורח החיים שלנו. מכאן תראו הרבה דברים אחרת, ואני מאמינה שתעריכו.
אני מעריכה ומצדיעה לתלמידי החכמים שלנו — כן, לאברכי הכולל ולנשותיהם היקרות, לבחורי הישיבות ולהוריהם המסורים.
הרבה מהעובדה שאנחנו חיים כאן בארץ, מוקפים במאות מיליוני אויבים, זה בזכותם.
ו"מי שחושב שצבא שלא יכל על 50 קמ"ר של רצועת עזה, וכבר שנה וחצי לא מצליח להשמיד אספסוף שנקרא חמאס — יוכל על צבאות של מדינות גדולות — הוא עיוור!
כל הקיום הניסי שלנו כאן הוא בזכות אלו שמזלזים בהם!"
השאירו צוואה: "הם כאילו ידעו שהם הולכים למות"
רוחי משתפת בשתי נקודות שחוזרות על עצמן אצל הרבה מאוד מהנופלים ומעוררות צמרמורת:
"אני נתקלת שוב ושוב בסיפורים מצמררים שמגלים איך הנשמה שלהם ידעה שהם הולכים למות.
אני פוגשת הודעות וואטסאפ מצמררות שנשלחו בחודש שלפני 7.10, הודעות עם נימה של פרידה או חשש, שלא היה מובן בזמנו.
אני פוגשת גם משפחות שמספרות על רגעי פרידה מרגשים — כשמצבם של יקיריהם היה תקין לחלוטין, בלי שום סיבה נראית לעין לחשוש.
ורק אחרי הטבח — הם קלטו: זו הייתה פרידה אמיתית.
המפגש עם העדויות האלה לא מרפה מהלב. יש בהן משהו כמעט נבואי, שממחיש עד כמה הנשמה מרגישה מה שהשכל עדיין לא יודע.
הנקודה השנייה – היומנים והמחברות האישיות שרבים מהחללים ניהלו.
"לא חלמתי שבימינו צעירים וצעירות מנהלים יומנים ויורדים לעומק של החיים.
יש שם אוצר בלום.
"אני חושבת שאנחנו חיים בדור מאוד מאוד מיוחד — דור שלא רעב ללחם ולא צמא למים, רק צמא לשמוע את דבר ה'.
דור שהוא ילדים של אברהם אבינו, שיוצאים לחפש את בורא עולם — דווקא כשנמרוד הוא החבר הכי טוב של אבא שלהם…
והם מוצאים אותו — במקומות שאני, כחרדית, לא הגעתי אליהם…"
מה הציבור צריך לעשות כדי לעזור לאותן משפחות להתמודד?
"אני לא דוברת של אף אחד, וגם לא מובילה דעת קהל שתאמר לאנשים מה לעשות.
אני באמת מאמינה שאנחנו עם של נתינה — רובנו נמצאים בצד הנותן, גם כשאנחנו נאלצים לקבל.
דווקא מתוך האבל והכאב, אני פוגשת כל הזמן אנשים שמחפשים איך לתת, איך לחזק, איך להרים אחרים.
אנחנו עם מיוחד וטוב, ואני מעדיפה לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד: אתם מדהימים.
במקום לחפש איפה להלקות את עצמנו — בואו נוקיר את האור שיש בנו.
והוא עצום…"
מה נדרש מאיתנו כעת כעם ישראל?
"אני חושבת שמה שנדרש מאיתנו עכשיו — זה בדיוק מה שתמיד נדרש מאיתנו.
ואיזה נס זה, שזה כבר כתוב. אנחנו לא צריכים להמציא תיאוריות או ספקולציות.
הנביא מיכה כבר ניסח את זה בצורה הכי מדויקת, הכי פשוטה, הכי נצחית: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב — וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.'
או אם תרצי 'תורה, עבודה, וגמילות חסדים'…"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
