אני מאמינה בתהליכים התפתחותיים.
לא ההם שאנחנו לא אוהבים. כלומר אבולוציות. אבל איכשהו פכולופן אני שמה לב שאני עוברת גלגולי התפתחות של צמיחה מכל מיני סוגים. במהלך הסלטות החולפות על גלגלי המוח שלי עברתי כמה שינויים שגורמים לי להאמין במשפט- נוור סיי נוור- לעולם אל תאמר לעולם לא.
ומה שאתאר עכשיו היא החוויה הפרטית שלי ולא חייבים להצטרף, או שאפשר לחילופין להצטרף לחלקים ממנה.
אז ככה, בילדות שלי גדלתי בשכונה מעורבת של כל מיני סוגים. ככה זה בחיפה. למדתי בגן , שערב יום העצמאות התקשט בסרטים בכחול ולבן ובדגלים חגיגיים. למדתי להתחגג עם היום הזה ושעצמאות זה דבר שמח . בשלב הבא היו אפילו שנות פלאפל שאמא שלי הכינה בעצמה, וטיולים רגליים לקיבוץ אושא, לפינת החי, כדי לנצל בכייפ את היום חופש הזה שנכפה בצער על כולנו. (בצחוקקק, בטח בצחוק. מי לא אוהב חופש) ואז היו שנות בית יעקב שלימדו אותי שזה בכלל לא יום מיוחד וכחול לבן זה בכלל לראש חודש ושיום אחרי עצמאות יש בדרך כלל מבחן גדול כדי שנרבוץ בבית ונתקע את הראש בספרים והיום הזה חלף לידי די סתמי. ואחר כך נישאתי לאיש שחלק מהמשפחה שלו לא ממש חובבי ציונות ומדינה, והעצמאות התרחקה בצעדי ריקוד קלים אל ההיסטוריה. בהמשך באו שנות הפעילות החברתית, גם מול הציבור הכללי, מפגשי החרדים חילוניים, ושם נזכרתי קצת בגן הילדים והסכמתי להסתכל לעצמאות בעיניים וחשבתי שאולי אכונן מחדש קשרים עם המילה הזו.
ואז באו הילדים וביקשו להם עצמאות. וביקש יעקב לישב בשלווה וקפצה עליו עצמאותה ושיגעה לו את המשפחה. וגם העצמאות שלהם עוברת התפתחות אבולוציונית ושוב ושוב אני נבהלת מהמילה הזו. כי גם העצמאות היא יצור דינאמי שמושיט זרועות לכל מיני פינות שלא חשבתי שלמישהו תהיה גישה אליהן. זה כמו בבינה מלאכותית : לפעמים נראה לי שהעצמאות עצמה לוקחת חירות ועצמאות לעצמה ועושה מה שהיא רוצה כבר בלי שליטה. הגולם קם על יוצרו. העצמאות כובלת את משחרריה. שחקו עם הרעיון בהפוך על הפוך הכל הולך. ואני מהרהרת וחושבת על הרעיון. כי הרי בואו, אף אמא לא רוצה שהילד יהיה קשור לסינר שלה לאורך ימים טובים . אנחנו רוצים שהם ילמדו לשחרר את האחיזה ויידעו לשחות לבד. ובכלל… למי בכלל יש סינר היום.
אבל גם את העצמאות שכלכך רצינו שהם ייקחו אנחנו רוצים בגבולות השליטה שלנו (!) וכשזה מתפזר לנו בלי שליטה, כמו שריפות ענק אנחנו נבהלים. ובסופו של עניין, בסך הכל, ולא אני לא מקטינה בכלל, מה שקורה לפעמים זה שהתהליך הזה של העצמאות שלהם, המנטלית או הרגשית או השלימו לעצמכם את המתאים- פשוט עוברת כמה גלגולים וטלטלות עד שמשהו מתייצב למדינה הקטנה הזו שקוראים לה "הם", והיא הופכת לאוטונומיה הגיונית ויצרנית.
והורים… אתם יודעים מה זה הורים?! זה מוסד. זה ממסד . אלה עמודי תווך. והם היציבות והעוגן, עד שהאבולוציה של העצמאות הופכת מפלסטלינה לפלסטיק קשיח ונכסי- צאן -קדושים- ברזל. אנחנו רק צכים סבלנות. ולדעת שיהיו אי אילו ימי עצמאות שייראו קצת אחרת, ושעצמאות היא לעולם לא דיכוטומית, חד מימדית וחד צדדית. בדיוק כמו שליטה.
בסוף החיים הם לא כחול לבן
הם כל המרחב הזה שבין לבין.
וזה בעצם הדגל והנס.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
