כשהם היו ילדים, מלאאאאא פעמים שיחקנו מלחמת כריות. הכללים במלחמת כריות הם 1. לשחק במקום שאין הרבה מה שיישבר (למשל, לבבות) 2. לדעת לקחת ספורטיבי גם הטחות כבדות (ניסיתי. לא תמיד עובד) 3. להיזהר תמיד שביחד עם כמה נוצות שיעופו החוצה מהכרית לא יעלם לי איזה ילד מהמרחב האוורירי.
יש סיכוי שמלחמת כריות עם הלימודים שלה והמסקנות שלה, היא ממש שיעור טוב לחיים, אבל מסתבר שזה חזק יותר מהחלק של הציפיות….. כי עם הכאפות שקיבלנו מהכרית התעופפו גם הציפיות רחוק מאוד מהרגעים הראשונים שאחזנו בהם בתקווה.
וכך עם ציפיות אבודות בארץ תהום הנשיה אני מוצאת את עצמי לעתים בחגים בוכה על החלומות שלי שלא קרו. כמה זוגות שהיו צריכים לשבת סביב השולחן או להיות בתורנות אצל אבא ואמא ולא ממש מתאספים כשתילי זיתים, או עושה חשבון איך הייתי אמורה לרקוד עכשיו בחתונה של המז'יניקל שלי, ולהיות כבר אפילו אחרי שתי מריבות מכובדות עם כלתי החדשה, ואילו תוכניות היו לי לעשות נופשים משפחתיים משותפים שלא יכולים להתקיים במתכונת הקיימת, ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה – על כל מה שאכלו לי שתו לי ולא קיימו לי.
כל כך רציתי 20 ילדים, והשם חשב אחרת וקיצר שני שליש על התנהגות טובה. חשבתי שעד הגיל הזה – המטבח שלי יהיה נוח ומשופץ ולא בכל פעם שאני צריכה להוציא את הסיר הגדול אני אצטרך לעשות פילאטיס לתוך הארון. חשבתי שכבר כולם יהיו נשואים ומחלקת פצפצים של נכדים כמו פופקורן מתוק תפעל פה במרץ. ציפיתי וקיוויתי לבן תורה אברך כוילל והעתיד היה נראה די מבטיח. חלמתי על צניעות קלילה בבית שלנו. (בואו, קצת היגיון עוד היה לי)
אבל ציפיות לחוד ומלחמת כריות לחוד. אופס. מלחמת חיים.
והמלחמות של החיים, ציפית לא תעזור להן. אולי אולי כרית אוויר.
הן בוטות בועטות ומוטחות, כמו ברזל במשקל נוצה, ומתכות.
והרגש שמזדחל במעלה תעלות הבכי הוא אכזבה,על כל הגוונים הקודרים והעמומים .
עכשיו צ'מעו. החיים בין אנשים – קורים במרחב בינהם. בסוף דווקא שם בחלל הריק הזה (אוקסימורון קצת… אבל הבנתם תרעיון) בינינו – שם קורה הכל. כי גם כשאנחנו מושכלים ומדודים במילים, ואומרים בדיוק מה שאנחנו מתכננים או מה שהצד השני רוצה לשמוע – מה שזולתוביץ' ישמע ויקלוט – זה לא את המילים שאמרנו, אלא את הסאבטקסט. את הרגש שמתחבא שם בפנים . וכך גם אם אמרתי מילים של אהבה והערכה- אבל הרגשתי בפנים חמיצות ואכזבה- עלול להיות שזה מה שזולתוביץ יבין. והוא לא יצליח לסנכרן את המסר- כי מצד אחד אמרנו חיובי אבל הרגש הפנימי הוא שלילי ומשו פה לא מסתדר ביז'ו.
אני קוראת לזה התדר הפנימי,
ולפי זה – מה שחשוב זה לא מה אומרים, אלא מה מרגישים.
כמה פעמים קרה שהבעל חזר מהמכולת (דוגמאות בזוגיות כולנו מבינים מצויין…) והביא קמח/סוכר/ רסק עגבניות , אבל לא זה שהסברנו לו בטלפון עם האותיות הצהובות בשבע תשעים אלא משו אחר מהמדף, ואז בולעים את המילים ואומרים בטון של מפקחת בית יעקב – "תודה רבה על הקניות" אבל הוא קולט ומיד שואל: "למה, מה לא בסדר…?" או שאמרנו לילד ש"החדר מסודר יופי", אבל הוא הסתכל לנו לתוך הפנים ושתק ולא היה ממש נינוח כי הרגיש לו שם משו שאמא לא ממש מרוצה. (כן, לפעמים זה גם אֲבּוֹת)
כשאנחנו מדברים חשוב שתהיה הלימה בין המילים להרגשה. עוד מעורבב לנו בפנים? אז שווה לחכות עד שיסתדר. עד שיקרה הנס הזה של אחד בלב ואותו אחד בפה (ההפך מהביטוי….)
רוצים דרך קרצרה לנסות לעשות את הסינכרון? למשל מודל אפרת: אירוע, פירוש, רגש תגובה.
אותה סיטואציה עם פרשנות אחרת תגרור רגש אחר.
רוצים דוגמא?
שני ילדים, מעוללים. בדיוק את אותו תעלול. מול ילד אחד – הפרשנות תהיה: איזה חצוף. הרגש שיעלה יהיה כעס, התגובה תהיה מילה קשה. מול השני הפרשנות תהיה: איזה חלש אופי, איך הוא נגרר, מסכן, הרגש שיעלה תהיה חמלה על חולשת האופי והתגובה תהיה סלחנות.
לא בשמיים היא, מלחמת הכריות, ועבודת הציפיות אלא בחדר הילדים, ובפינת המשפחה.
ותזכרו את שלושת הכללים של מלמחמת הכריות:
ספורטיביות, לא לשבור דברים- למשל לבבות, ושלא ייעלם לי אף ילד מהמרחב האוורירי…..
זה עובד גם בציפיות.
יללא לשחק
גם ככה החיים הם משחק, וההנאה היא לא רק ב"מנצחים ומפסידים", אלא בלמידת הכללים ובמשחק עצמו.
אבל אל תשכחו לספר לי מי ניצח.
סתאאאאם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
