במילון היה כתוב: "טריגר- גורם מעורר פעולה".
בטיפולית מדוברת 'טריגר" זה הכפתור האדום שלנו. מה שמדליק לנו בפנים רגש, או איזו הנעה.
לוידת לאיזה פעולה התכוון הכתוב, כי האלול שלי הוא טריגר משמעותי. בשנים האחרונות הוא גורם מעורר רצון לברוח. במקרה הטוב רצון לבכות.
במקרה העוד יותר טוב – להתעלם מהתאריך העברי ולהתמקד בספטמבר.
אלול של פעם הביא איתו אל חיק לבי דמעות ותפילות וקרבת השם. הביא בכנפיו עוד בטרומו (כלומר לפני שהוא הגיע…) כנפיים מקומטות של חולצות לבנות (נו, שרוולים) וצאוורונים מפונקים, וערימות של גרביים חדשות שחורות ואפורות. הביא ריח של מזוודה גדולה של ישיבישער שאורז את עצמו לכמה שבועות של התעלות. הביא לי בכיס האחורי ארומה של געגועים לימים שלא אפגוש את הצולני"ק שלי עד לאחר יום כיפור. והמון הודיה להשם שאני זוכה להיות בת יהודיה להשם ואמא לילד שצועד לידי בדרך העולה בית השם.
כבר בבקרים הוורודים שקדמו לו, הייתי קמה מוקדם לראות את הזריחות שמתחילות להיות אלוליות, את הימים שמתחילים להתעונן לחודש המיוחד הזה.
ולפעמים, בערב ראש חודש , היו שנים שכתבתי להם, גם לילדים האחרים, לקראת תחילת השנה ותחילת הזמן של הישיבישערס, מכתב מהלב של אמא. מכתבים שנכתבו בדמעות ובתפילה. את המכתב טמנתי במזוודה או בילקוט, צידה לדרך.
היו זמנים, שתסמונת הכאב שלי – הפיברומיאלגיה- המכונה אצלי פיברונלה ידידתי- צרחה עד לב השמיים, ועמדתי עם שרירים כואבים ומפרקים חורקים לגהץ ערימות של חולצות לבנות ואמרתי שוב ושוב מזמור לתודה על הזכות. קיפלתי ומלמלתי להשם שאני יודעת שיש אמהות שלא זכו לזה ואני מתרגשת לקפל את החולצות האלה ומבקשת שאזכה עד 120, או לפחות עד החתונה שלו, שאז "נוות ביתו" להלן- אשתו- להלן-כלתי לעתיד, (שבטח אריב איתה מלא, כי אני השוויגער) תגהץ לו הררים לפני תחילת הזמן בכוילל…..
אבל כמו שכתוב בספרים הצודקים – חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הפרק הבא מתחיל במילים "ואז הגיע הנבוט לראש…." . כן. אז חטפנו עוד "לטיפת כאפה" מהשם, והצדיק'ל- האברך למפרע, עזב את הישיבה, ואיתה הוא הותיר מאחור עוד כמה דברים.
ויומאחד החולצות הלבנות שהיו לי סמל להודיה, פשוט איבדו את משמעותן.
ארזתי אותן בשקיות ענק להעברה, וניחמתי את עצמי כשהוא יצטרך חולצות, אשמח מאד מן הסתם לקנות לו חדשות. ביחד עם החולצות נארזו בשקים דמעות מלוחות מרוכזות, ותפילות פזורות דעת, והמון פיסות קרועות של חלומות. אשה אחת ארזה את העתיד בשקיות שסועות של עבר ופינתה מקום להווה החדש והאחר.
ועכשיו כבר כמה שנים שכל מיני תאריכים ורגעים וכביסות לבנות על איזה חבל ותזכורות קטנות ומוזרות – הפכו עבורי לטריגר.
וכך הפך "אלול" אצלי, מיום חג של אמא זוכה, ליום באג של אמא בוכה.
אני מפחדת ממנו. מהתאריך הזה. הוא קשה לי. אני בולעת את הרוק עם כאבי גרון ולב. אני מנסה לא לחשוב. לא להראות לדמעות איפה העיניים ולעשות כמו בת היענה שראינו עכשיו בגן החיות – לטמון את הראש בחול. (אגב … ראיתם פעם את התופעה הזו?! של ראש בחול? אני לא. אני רק מאמינה לביטוי) ואני ממש מחכה שהוא יעבור . האלול.
וכשאני שומעת את חברה שלי מספרת על ההתארגנות לישיבה, או כאשר אני רואה את השכנות שלי מנפנפות לישיבוני שלהן מהחלון, בא' אלול, או את בני התשחורת רצים לתחנת האוטובוס עם מזוודות שגדולות מהם במידה וחצי, הלב שלי בוכה והקול הפנימי מילל לי "ככה היה גם אצלי ….. אוי מה קרה לי…"
ולפני שאני ממשיכה, אני רוצה לעצור לרגע ולהגיד: זה בסדר!!!
זה בסדר לבכות את מה שהלך ונעלם, ואת מה שחסר, זה בסדר לרצות את מה שאין ואת החלום, זה בסדר להרגיש קצת מסכנה וכואבת ולשאול את עצמי למה ואיך . זה בסדר!!!
למדתי לא לברוח מהכואב אלא לשהות בו קצת ולתת גמלי זכות ורשות להתמסכן קמעה.
רק שאישית אני לואוהבת להיות שם הרבה, בבכיה לדורות הזו אני לא מצליחה להתקדם משם.
אז השנה החלטתי להתכונן אליו. אל המפחיד הזה . וכמו שאני עובדת בקליניקה עם נשים אחרות על פחדים וטריגרים, ואנחנו לומדות יחד להתכונן לפחד, להכירותו, לפרקותו, לדעת אותו- כך החלטתי לעבודיתי.
כי להתכונן ממסמס את גורמי ההפתעה שבזה ומשלב שליטה בחיים שלנו שאיבדו קצת מהשליטה .
אי לכך – כמו שהתכוננתי אל הטוב, ככה אני מתכוננת אל המציאות. אני מתכוונת להיישיר פני אליו בלי פחד ולעבור אותו כמו גדולה.
אז איך?
* אני מתרכזת בחיובי, בטוב, ביש, בנחת.
* אני מודה על אלפי פרטים קטנים ניסיים ומרפדים
* אני יוצקת לי פרשנויות חדשות, ייעודים שונים, ותפקידים אחרים ליומיום
* אני משקיעה בתפילה
* אני מתמקדת בקשר. בקשר שלי איתו, איתו החמוד, ולהבדיל- איתו יתברך, קשר למעלה, קשר למטה, ואני חוליה מחברת. לא רע בכלל.
* אני מגמישה את האלול שלי, לשה אותו כמו פלסטלינה, לתשובה מותאמת מאהבה.
וכשאני אראה את השכנות שלי מלוות את הילדים לישיבה,אני אברכותן בלב ובקול- שתזכינה לשנים טובות ונעימות
וכששיפי חברה שלי תתלונן על ערימת החולצות לגיהוץ אני אאחל לה שתזכה הלאה למגהץ טוב וזמן פנוי וכשאראה את התמונה ההיא שמישהי תמיד מעלה בתחילת זמן עם המזוודות, המגבעות ונרתיקי התפילין המוכנים, אני אגיד "תודה, תודה השם שזכיתי לכמה שנים להיות בדיוק שם, ולצלם בעצמי תמונות כאלה, תזכה אותי שעוד אזכה הלאה לאוי"ט"
וכשהנכד שלי יתקשר לספר שהוא מתחיל את הישיבה…. אני ארגיש חזק חזק את ההמשך ואת הדור הבא שלנו חי ופועם בנחת . תרתי משמע.
אני מזמינה את אלול אלי אלולי .
השנה אלול יהיה לי טריגר מובנה.
גורם – הוא גורם לי לספור את הטוב, להעצים את ההודיה.
מניע – הווא מניע אותי לחפש דרכי קשר, מניע אותי להתרחק מן המצער, להתקרב את המשמח.
לפעולה – אני בוחרת להפעיל את האלול שלי עם אור, ועם יכולת, ועם שמחה.
ואם אמרנו שטריגר הוא כפתור אדום, איכשהו פתאום אני מרגישה שאולי נבטה בי קצת יכולת לכוון את העוצמה עם הכפתור האדום…
ברוך הבא אלול.
אני כבר פחות מפחדת ממך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואו וואו וואו!!!
כמה ריגשת ויפה כתבת,
דמעות יחד עם אהבה אינסופית לילדים הטהורים האלה שלנו,
שיחד איתנו עוברים את התיקון, הנסיון של הדור המבולבל והמאתגר הזה.
בתפילה לגאולה ולהארת פניו של הקב”ה באהבה וברחמים גדולים