דסי זייבלד נותנת תקווה גם כשקשה: "בחרתי במרחב האפשרי שבו הכל אפשרי"

אז הלילות הארוכים האלה של המלחמה עם המתח והדריכות, והציפיה למטח הבא (לא זה של המטבע חוץ, ולא זה של איזה טילון מאיזה חוט,חות, אלא האמיתי הזה של הטילים משושן הבירה….) מניבים רגעים יצירתיים. למשל רגעים שאני שולחת תצמי כמו טיל למיטה מהר להספיק לישון משו לפני הביקור הממלכתי הבא, או לחילופין רגעי ציור ויצירה כדי למרוח את הנפש על הנייר (דודלינג, מכירים? אפשר לעשות את זה עם כל הילדים וזו תרפיה נהדרת) וגם שחנ"שים. שיחות נפש.

ובשחנ"שים – כשזה עם אנשים שהדעות

שונות והערכים אחרים שומעים כל מיני משפטים  מכל מיני סוגים…..

דסי של פעם היתה נבהלת כלכך. אבל דסי של היום כבר מנוסה, ולא במנוסה, וכבר יודעת להקשיב, להניח בצד, לא להניח הנחות ולעשות הנחות של סופעונת המלפפונים….

אז ישבנו בערב, צעירי צאן ואני,  ופטפטנו על דמוקרטיה  ופוליטיקה ואתיקה וחירטוטיקה, וכל מיני מילים קשות כאלה שכולנו חושבים שאנחנו מבינים אותן לעומק ולרוחב. ואם להגיד את האמת היו דעות שהיה קשה לי לשמוע, או שחשבתי לגמרי אחרת או שהייתי צריכה להרחיק את עצמי מהרגע שהתעורר בי בעקבות התגובה והמחשבה אבל החלטתי להתנהל בדיון כמו דיון – להגיד, להקשיב, לכבד – גם כשאני לא ממש מסכימה, וכך התגלגל לו דיון בן שעתיים בערך שכל אחד מאיתנו מניח אמיתות חיים קריטיות, ובונה תאוריות כבדות משקל ועפיפוניות כנוצה (אוקסימורון, אני יודעת)

היו רגעים שממש רציתי לפרוש מהדיון כי למה אני צריכה בכלל לדבר על נושאים כאלה להקשיב למילים כאלה לדעות שקשה לי איתן? אני אראה יודעת מה אני רוצה ואני יודעת היכן אני מונחת ואין לי צורך וחובה להוכיח את דעתי לאף אחד. אבל אז הלכתי רק לרגע למטבח, ושמעתי אותם ממשיכים לדבר ולהתנצח ולומר ולשכנע. ופתאום הבנתי משהו שאולי לא הבנתי כל החיים. נזכרתי בעצמי בגילאים צעירים יותר כשהייתי בטוחה שאני כל כך חכמה ויודעת הכל על החיים – הייתי חכמה וידעתי הכל על החיים, לשעתו – וכמה היה חשוב לי אולי בעצם אפילו רק להגיד את דעתי כדי להעמיד אותה במקום, אפילו מול עצמי. כדי שהיא תישמע כמעט במובן "כשאתה חושב משמע אתה קיים ". ופתאום הבנתי שעצם הדיון חשוב לא בהכרח בגלל הדעות עצמן אלא בגלל הקיומיות, של מי שאומר אותן.

חזרתי לסלון עם כוס קפה ועוגה מפנקת, והפעם עם מטרה אחרת לגמרי. לאפשר להם להגיד את הדעות שלהם כדי להיות, כדי לקבל את הכבוד על הדעה החכמה (גם אם אני לא מסכימה לה)  על הדרך המכובדת שהם אומרים אותה, על זה שהם מכבדים דעות של אחרים גם אם כרגע הם חושבים אחרת וכל ההתייחסות לדיון ולשיחה שינתה פאזה.

האמת שמאותו רגע הייתי גם בעמדת התבוננות, ויכולתי לראות את כל הדברים האלה מהצד – מה שאפשר לי אחר כך להחמיא להם על הדיון הערכי והמעמיק ממקום מאוד אמיתי, מאוד מעריך, מאוד רואה את הדברים הטובים והיפים שקרו שם.

והדעות עצמן??

הרי כמה פעמים אני בעצמי שיניתי דעות, שיניתי התנהגויות, בחרתי בחירות אחרות?! הכל פתוח ושום דבר לא בטוח, וכל זמן שהנר דולק לא חייב שהרוח תכבה אותו ולא הכרחי שיש תריס בתמונה, ובמיינד שלי בחרתי להיות במרחב האפשרי שבו הכל אפשרי.

תכלס מי אמר שמלחמות רק מפחידות…

נון בית אחד:

אם כבר הזכרנו ….אז דודלינג, או בעברית "שרבוטים", הוא אמנות ספונטנית שכוללת צורות, דפוסים

וציורים שנוצרים באופן חופשי וללא תכנון מוקדם. בגדול, זה לא דורש ציוד מיוחד או מיומנות כלשהי, וכל אחד יכול להתחיל. השרבוטים יכולים להיות פשוטים כמו קווים ועיגולים או מורכבים כמו דמויות ודפוסים – אין לזה סוף. (יצירלה)

הדודלינג ממש משחרר את הנפש והוא ריפוי לחרדות וללחצים. תנסו. מקסימום תצליחו

נון בית שתיים:

נווו, איך יצא הדודלינג שלי???

נון בית שלוש:

לזו ששלחה לי השבוע מייל מרגש מאד –

תודה רבה.

שהשם ישיב לך כגמולך הטוב, כי בסוף בסוף כולנו רוצים לעשות טוב בעולם, ופתאום כשמקבלים סימן ככה בשידור ישיר מלמעלה, זה מרגש מאד.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

דמעות מלוחות מדבש | דסי זייבלד יושפע שפע: כשכבר אין לנו כוח, אבל יש לנו | דסי זייבלד שלכת זה כואב. גם לגדול כואב. אבל להיות גדולים זה נהדר | דסי זייבלד שיתוף נוסטלגי: פסח בטעם נדיר ושמח | דסי זייבלד אוסף התירוצים ל – "למה הילדים שלהם ירדו מהדרך" (עזרה למי שצריך)