הגג של הארון בחדר שינה היה הראשון להתארגן לחג.
אבא ואמא שלי ניקו אותו היטב היטב, אולי יומיים וחצי אחרי פורים.
ואז היה הולך אבא שלי, שיחי', לסופרמרקט, או לדבר החדש הזה שקראו לו צרכניה, והיה קונה מצות, וקמח תפוחי אדמה, וקפה וקונפיטורת תות שדה או משמיש (קונפיטורה אצלי זה מילה של פסח. כל השנה משום מה אכלנו ריבה. בפסח זה פתאום קיבל שם אחר על הטיקט).
על הגג של הארון היו עכשיו מצרכים שאנחנו – הילדים, מהגובה דשא שהיינו, הרמנו את הראש למעלה עד שכמעט נתקע לנו הצוואר בגב (הכי קרוב שיכולתי להסביר. תנסו תרגישו) לראות אילו הפתעות פסחיות מחכות בשקיות למעלה. וממה שמצא אבא, הוא קנה מיד שניים. כי ככה זה היה אז.
אם הלכת מוקדם לקניות, עוד היה. אם זה היה כבר אחרי שפשטה להקות הארבה על המדפים – לא נשאר כלום.
ולא. לא היתה אספקה נוספת.
מה שהיה על המדף, זה היה כל המלאי, ומי שלא קנה מוקדם, לא השתמש בקונפיטורה באותה שנה. או שהכין לבד, או שלא היה לו.
לקנות שלושה ממוצר… לא נראה לי שמישו בכלל חשב שצריך. היתה חשיבה מדוייקת. האחד הנוסף היה אקסטרה, אבל שלושה??? מפיתום. מה שיש, את זה אוכלים.
והגיוון?
קטן. מצומצם. המון דברים בכלל לא היו קיימים. המון מוצרים, שכבר היו כן קיימים לא יוצרו בכשרות מיוחדת לפסח, וההיצע היה מכווץ מאד.
ככה גדלתי.
אני זוכרת את ההתרגשות שהיתה לנו כשאבא שלי עמד על הסולם והעלה את האוכל שלנו של פסח ל"סליק". (עד היום נראה לי שסליק זה מלשון לסלק…..חחחח)
זוכרת את הנסיונות לנחש מה יש בשקיות. את ההתרגשות ממוצר שהגיע מאמריקה הרחוקה, או את השינוי של קופסת הפלסטיק של מותר מוכר ורגיל שיוצר במיוחד לפסח והיתה לו עטיפה אחרת, ואת השוקולדים שהגיעו משווייץ הירוקה עם פסגות השלג התכלכלות (ככה היה האגדות שלנו) רק לפסח והיו יקרים כמו מטילי זהב.
חלפו שנות דור. אפילו דור וחצי.
אני מסתכלת על מה שקורה היום, בהאנגרי הענק שהחליפו את הצרכניות.
שטחים לא נגמרים של מדפים עמוסים באוכל מכל הסוגים, החברות, הכשרויות, והמותגים. גיוון שלא שיערו אבותינו, אפילו אלה שכבר לא קשורים ישירות למצרים. ושפע שלא נגמר.
ייגמר מהמדף?
-חמש דקות המחסנאי מוציא לך גיברת.
נגמר מהמקרר?
-חכי פה עוד שניה הוא מביא ארגז.
אין במחסן?
-אחר הצהריים מגיעה עוד משאית עם משטחים.
ונשפך
ונשפך
ונשפך…
וכל משפחה ובית, קונים לפי יכולתם, הן ה"מנהגית" והן הכלכלית.
אבל יש.
יש שפע.
ואז
אני נזכרת בארון חדר השינה
ובציפיה שלנו, הילדים, לפסח על כל הצמצום שבו, כשכפית קונפיטורה על המצה, היתה לפעמים הממתק היחיד שהכרנו, ואני כלכך מתגעגעת.
ופתאום – מרגישה עשירה.
מה עשירה,
מלייאנית.
אנשי ירושלים, שחיים סביבנו, מהיישוב הישן, סיפרו לנו שלשבת הגדול, קראו בירושלים "שאבעס טראנטע" (כן כן… ממש כמו שהבנתם. שבת טרנטה).
וזאת על שום מה?
כי מרב עניות של ימים עברו, היו לילדים בגד אחד או מקסימום שניים לשבת. לפני פסח, היו מכבסים את הבגד הטוב יותר, ואז שומרים לחג. ובשבת הגדול לבשו את בגדי שבת היותר פשוטים או ישנים או קטנים, כדי לשמור את המכובסים והטובים יותר לחג.
וסירים? לא היו אז לכל משפחה את כל התצוגת סירים שיש לנו היום: אחד לדגים, אחד לדגים שנעלבו, אחד לחריפים ואחד סוטאז', אחד עמוק למרק, שטוח וגמיש לעוף, ועוד אחד עם מכסה זכוכית לאוכל שרוצה להרגיש שחרור.
היה סיר אחד.
בשבת הגדול אכלו בו חמין, ובמוצש שפשפו אותו היטב היטב עם חומרי ניקיון (סנט מוריץ, פפפחחחחח, הצחקתם אותו), הבריקו היטב עם צמר פלדה עד שנצץ בשמש (נו, פסדר, בשלושה כוכבים של מוצש) והידיים היו פצועות מהצמר ומהפלדה, וירדו "למגעיל השכונתי" להכשיר אותו לפסח. למחרת כבר התבשל בו ה"גולאש" לפסח.
ואני לא הולכת בכלל עוד דור אחורה, כשניצלו את שומן העוף, וחלקים נוספים בו, כדי לטגן דברים כי לא היה מושג של שמן לפסח… כשניצלו כל פיסת משו כשר, כי זה היה מה שהיה
ו ז ה ו .
אז בימים האלה הבעל"ט, כשאנחנו מתכוננים לחג, מתוך הרחבה, והרחבה – אני מתכוונת,שגם אלה שאין להם, אין להם ממש, (וגם שם הייתי…. במחלקה של ה"עניים" ממש, על באמת) עדיין יש לנו,
לכולנו,
כל אחד בדרגה ובמדרגה שלו-
פי כמה וכמה
ממה שהיה לאבותינו.
-תרגישו את העושר.
תמששו אותו. תנשמו אותו.
הוא לא ממש בחפצים. החפצים רק עוזרים לנו להבין כמה אנחנו עשירים.
וכשמבינים את החפצים
נוצר העושר בלב.
זה שאפחד לא יכול לקחת לנו.
העושר ששמח בחלקו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כמה נכון!
וכמה העשירים בחלקם היו שמחים ומאושרים?
באמת מאושרים בפנימיותם ובחיצוניותם!!!
עם מה שיש
ואומרים תודה עמוקה על כל ה”עושר” ובעיקר ה”אושר”
איזו ילדות…
מתוקה מתוקה!
תודה דסי על הטורים המתוקים שלך!
שיהיה לכולנו הכנות נעימות עם זכרונות מתוקים לדור הבא…