היא בת שנה, והיא לומדת עכשיו ללכת. קודם כל זה מדהים שלכזו קטנה יש כבר עולם שלם של רגשות. פחדים, חוויות הצלחה, ושיקול דעת. אז קודם כל אני בהתבוננות על התהליך הזה.
אני רואה איך היא סופרת צעדים מהכורסא עד הספה או מהכיסא אליי. היא מחליטה אם שווה לה עכשיו להיכנס לסיכון (ניהול סיכונים) או שכרגע רק בשביל ביס של בננה לא שווה לקחת את הסיכון ליפול – לא להצליח. (חוויית כישלון)
זהו יצאנו לחופש . התלמידים, הצוותים החינוכיים, המורות והגננות ועוד מעט גם עוד אנשים מתוך המערכת הזו. (מזכירות, מנהלות, אנשי שירות) יש איזה שינוי באטמוספירה מסביבכי גם אם אנחנו לא מורים או איש חנוך, אנחנו הורים ואיך שלא נהפוך את זה משו משתנה בוייב.
אבל בא לי שנשים לב למשו. ביום הזה שקיבלנו את החבילה הקטנה הזו, עטופה בחיתול, קיבלנו גם את התואר המכובד של הורים. של אבא ואמא. כולם שמחו איתנו, התרגשו, בירכו ואמרו מזלטוב, הנדיבים מבינהם הביאו מתנה (זה הזמן לסגור חשבונות …. סתאאםםםם, הייתי חייבת..) כולם אמרו לנו כמה זה ממלא וגורם סיפוק ושזה הכי מימוש הייעוד וכל זה. אפחד לא סיפר לנו אז, כמה טרחה והשקעה, ולבטים ודאגה נוספים לתרמילֵב שלנו.
ועייפות. המון עייפות. באמת בתחילה זה בגלל לילות של בלי שינה, וכאבי בטן, ואז שיניים וכן הלאה. ויומאחד אנחנו לא ישנים כי נאבדה לגוזל הדרך. כי אין לנו תשובות לשאלות שלו. כי אנחנו לא יודעים איפה הוא ישן. כי אנחנו בודקים מחדש מה זה להיות הורים, מה זה בכלל משפחה. ואנחנו עייפים כלכך.
ומה שעוד לא סיפרו לנו – זה שאין חופש.
התרגלנו כמעט בכל תחום שיש ימי חופש. אבל בהורות אין חופש. גם אם אני באוסטרליה והם פה אני עדיין אמא דואגת, ותרנגולת שאיכשהו האפרוחים כרגע לא תחת הכנפיים, ולפעמים קר לכנפיים שלי. וגם כשהפסיכולוג אומר "זה לא שלך, זה שלו" – לוקח לנו ממש זמן להבין למה הוא התכוון. בראש אולי אנחנו מבינים, ללב לוקח יותר זמן. כי מזתומרת לא שלי?! בטח שהיא שלי הילדה הזו, ואני רוצה שיהיה לה טוב (ולי טוב, ולכל מה שבינינו טוב, ואפילו ליחסים שלה עם השם אני כלכך רוצהההה שיהיה טוב…)
ושם אין חופש. נגמר סמסטר חיים אחד, מתחיל כמעט מיד הסמסטר הבא. שום חופש. בטח לא בצורה מתוכננת. באוניברסיטה של החיים הכל הרבה יותר פתאומי ודינאמי, ונוקב ומתרחש. "החיים הם אירוע מתרחשני מתגלגל" (הנה יצא לי משפט של מנטורים)
מישהו בכלל שכח לספר לנו, אז, כשאנחנו היינו חבילה קטנה עטופה בחיתול, שבביצפר של החיים, יש מאה עשרים כיתות, הרבה יותר מהאותיות שיש לנו כדי למספר אותן, ואין, אין חופשים. יומאחד נלמד להכין בקבוק מטרנה, אחר כך נלמד להיפרד בגן, לקבוע גבולות, ואת משמעות המילה להכיל – בכמה רמות. תואר ראשון. תואר שני, דוקטורט ופרופסורה.
במשפחה שלנו, כשמישו מתלונן שהוא צריך דחוף חופש (ואצלינו מכירים לעומק – עד מרכז כדור הארץ – בצרכי חופש) יהיה תמיד מישו מהצד שיזרוק לו "במֵייסִים חופשי" – במתים חופשי . המילים הן מהגמרא, מסכת נדה, שהמשמעות היא, שאמרו חכמים – שאם בחרת לחיות – זה כולל תורה ומצוות ורק אדם שאינו חי – פטור מן המצוות. זה המוצר הזה "חיים", והמפרט הטכני שלו כולל את העובדה שאין באמת חופש. אפפעם. למֵייסִימחופשי.
וגם כהורים – אין רגע של הפסקה אמיתית גם אם זה לא בהישג עין, ויד, זה עדיין בהישג לב. ומצויין שכך כי בחרנו להיות הורים, גם כשלא ידענו כל מה שבמפרט הטכני של זה. ואנחנו בוחרים בעצם כל יום מחדש.
כל פעם שאנחנו מתגברים על מילה, שאנחנו לומדים רגש חדש או התגברות על רגש ישן, כל פעם שאנחנו מצליחים להתבונן מהצד, לבחון ולבחור מחדש ערכים וגבולות שהיינו בטוחים שאפחד בחייייייייים לא יצליח להזיז לנו ימינה או שמאלה. ועוד מיליוני סיטואציות קטנות (טוב, הגזמתי אז מה. זה הרגיל שלי) שאנחנו לא מפסיקים ללמוד ולהיות.
אני מסתכלת על רותי צועדת את הצעדים הראשונים בהליכה. היא אולי לומדת ללכת – אבל היא כבר יודעת כל כך הרבה מכיתת החיים הראשונה שלה. היא בכלל לא מרשה לעצמה לצאת לחופש, היא מתקדמת כל הזמן.
מזל טוב רותי ליומולדת שנה מתוק.
בשעה טובה לכל ההורים שאנחנו לכבוד החופש הגדול שבו הבנו פתאום שלנו אין חופש, וזה מזל טוב, ובחירה – כי אין דבר יותר מספק, מממש מרגש ונבחר ומעייף –
מלהיות הורים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
