לפעמים מילים נחצבות במאמץ – מהוססות, מגומגמות – גם מול לב שומע. ולפעמים הן נשפכות בשטף, דווקא מבין סורג ובריח. אדום לבן של דבורי רנד מחזיק בדיוק את הפער הזה: בין מילים שנשמעות סתמיות לבין מילים שכל הברה בהן נושאת חיים שלמים; בין כלא נפשי, כלא ספרותי – לבין סורגים של ממש.
הספר הזה הוא דוגמה לתֶמה שלא רק עוברת במילים ובעלילה אלא במבנה הספרותי עצמו. מבנה שדרכו קולן של שלוש נשים נשמע, כל אחת מתוך הכלא שלה. כל אחד מפרקי הספר מחולק לשלושה חלקים בדיוק המביאים קולות שונים ונכתבים בעט רגיש ודיו יפהפייה ורב־שכבתית באופן יוצא דופן, שכל קריאה חוזרת בהם חושפת משמעויות חדשות:
חלק ליהודית, המסופר בגוף שלישי – אבל אין יותר גוף ראשון ממנו.
חלק לנוגה, המתעד שיחת טלפון בינה לבין רוזי אחותה, המסופר בגוף ראשון – ואין יותר נסתר וחנוק ממנו.
חלק לרוזי, שמסופר בגוף ראשון – ואין יותר גוף שלישי מרוחק ונשלט ממנו.
יהודית היא אשת האברך הכי סטנדרטית לכאורה, שהסופרת טווה לה התמודדויות כל כך יומיומיות ופשוטות אבל כל כך אמיתיות. קל להתחבר ליהודית. קל לאהוב אותה. היא לא מושלמת. היא עושה טעויות כאלו אנושיות, נופלת וקמה, מתרגזת על שרגא בעלה, ועושה עליו קצת מניפולציות נשיות מקסימות. היא האישה הכי נשית והכי כיפית בעולם, גם ואולי בעיקר כשהיא לא מכירה בערך עצמה. גם כשהיא פוגשת את רוזי.
רוזי הכלואה בנווה תרצה בגלל פשע שעשתה מבלי משים ומבלי הבנה. רוזי העדינה, ישרת הדרך והמבט. זאת שיודעת מה לעשות ומה להגיד בכל מצב. "מלכת המילים" היא מכונה – ולא בכדי. הקול שלה בסיפור הוא המורכב והרב-שכבתי ביותר מכל החלקים האחרים. היא תמיד מגלה טפח אבל מכסה שלושה. היא תמיד נשארת תעלומה, גם בעיני הקורא וגם כשסוגרים את הספר. היא נשגבת, מיוחדת, מושלמת. מדי.
גם כשהיא נשברת ונחשפת בחולשתה – זו הצצה של רגע, הצצה ששוברת את הלב. אבל רק לרגע.
רגע אחד מגלים את הסוד מאחורי נישואיה וגירושיה, אימהותה קצרת הימים וליבה השבור. ורגע אחרי זה היא תחזור להיות מי שהייתה – האישה הכי נורמלית בכלא "נווה תרצה", האחות הגדולה והדואגת, הנכדה הצייתנית של סבתא. אישה שאי אפשר באמת להיות חברה שלה, כי לנצח היא תישאר רחוקה. יש לה עולם משלה, ושם היא אוהבת – או שמא מסוגלת – להיות: בין המילים. היא מרגישה כמו מישהי שמעריצים אותה, מספרים לה חולשות, מתייעצים איתה ואומרים לה תודה על כוס התה והאמפתיה. אבל לנצח לא מגיעים להיות איתה בגובה העיניים.
וכמובן – נוגה. שכל כולה סוד והסתר. שלאורך הספר מקבלים ממנה שורות בודדות בכל פרק. שורות שהן תמלול של שיחת הטלפון הקבועה בינה לבין רוזי שבכלא. שיחות קצרות, קמצניות, שמעייפות את המוח כשמנסים להבין אותן. בחלקים של נוגה, המשחק הצורני של הכתיבה מגיע לשיא – אבל שיא מעייף, ונדמה שבמכוון. שוב ושוב מנסים לקרוא את ה"אני" ו"את", ושוב ושוב קוראים וסופרים שורות כדי להבין מי מהן היא נוגה ומי היא רוזי.
נוגה, כשמה כן היא, שואבת את אורה מהשמש. והשמש היא כמובן רוזי. כשלעצמה, לנוגה אין כמעט משמעות. הפלאשבקים של רוזי על ילדותן כאחיות בחיפה מגלים יותר על רוזי מאשר על נוגה. שיחות הטלפון איתה מסתירות יותר משהן מגלות. המפגשים שלה עם יהודית קצרים, תכליתיים, ונעים בחדות בין נעימים לבין גסי רוח. היא המסתורין בעלילה, אבל זה מה שהיא נשארת. אין לה הרבה מקום, למעט פרק לקראת הסוף שמקלף סוף-סוף את מעטה הסודיות ומגלה לנו את השתלשלות העלילה מצידה של נוגה. היא משאירה בעיקר טעם של עוד. אבל גם של החמצה.
ויחד עם זאת, היא גיבורה עוצמתית שסוד כוחה הוא בשתיקה. היא גיבורה שלא יודעים עליה כמעט כלום – אבל היא זו שמטלטלת את הקריאה שוב ושוב בין ייאוש לתקווה.
ומה מטלטל כאן כל כך?
הנישואין.
זה לא באמת סיפור על בתי כלא ושורות חונקות. זה סיפור על נישואין. על יהודית שכלואה בחיי משפחה לכאורה מאושרים אבל רוצה לפרוץ מעבר. על נוגה שכולאת את עצמה וננעלת מול העולם – אבל מה שמציל אותה הוא הנישואין שלה. ועל רוזי שמגלה שנווה תרצה הוא השחרור מהכלא האמיתי: הנישואין האיומים שלה, שהיו – ולמרבה הנס גם נגמרו – עם כליאתה.
ומה עוד מטלטל? המשחק בגבולות האפורים של המוסר הנשי והציבורי.
רוזי, מלכת המילים, עושה בעולמה שלה, של יהודית, של נוגה ואפילו של האסירות האחרות בנווה תרצה, כבשלה. הסופרת נוגעת כאן בתמה מטא-ספרותית¹ כאשר היא בוחנת – דרך המונולוג הפנימי של רוזי, אבל גם בזמן אמת מול הקוראים – את כוחן הבונה והעצום של מילים. אך גם את כוחן ההרסני.
רוזי, באהבתה לנוגה, עושה שימוש על גבול הציני ביהודית כשהיא מפעילה אותה בשלט רחוק, במתק לשון ובחיוך חברותי, כדי לבלוש אחר חייה של אחותה ולהציל אותה מסבלותיה. היא מאשימה את עצמה על המהומה שגרמה בכלא באמצעות המילים המשויפות היטב שלה, אך עיוורת לעוול שהיא עושה ליהודית כאשר היא מנצלת מבלי משים את שאיפתה של יהודית לרצות, לקבל אישור ולמצוא משמעות. כל האמצעים כשרים, וכל המילים יפות – עבור מטרה אחת: להציל את נוגה מנישואיה שכל הסימנים הנשתלים בזהירות ובשיטתיות לאורך כל הספר, מעידים שהם איומים לא פחות מאלה שהיו לרוזי.
כל אחת מפיסות המידע הנוגעת לחייה של נוגה כאילו נלקחה היישר מרשימות הנורות האדומות לזיהוי אלימות במשפחה. היא מתרחקת מהמשפחה, נעדרת מאירועים משפחתיים, מדברת בראשי תיבות בטלפון, לא מסתירה את מורת רוחו של בעלה מהקשר שלה עם אחותה.
עד שברגע אחד של נפץ גבס, מדפים וספרי קודש – הכול מסתחרר ומתבלבל.
וזה החלק שבו הספר מקבל את התפנית הכי בעייתית והכי אפורה מבחינה מוסרית. ייתכן כי הסופרת ניסתה להעביר את הנטייה האנושית לזהות את הבעיות שלנו אצל אחרים, ולהשליך² את הכאבים הלא פתורים שלנו עליהם ובכך לגרום להם נזק – בדיוק כמו שרוזי מסיקה שנוגה סובלת בנישואיה, בזמן שהיא עצמה עוד טרם הגיעה להבנה המלאה מה קרה בנישואיה שלה.
זהו מסר שיש בו אמת עמוקה וכואבת, אך דווקא בהקשר של הסיפור הזה הוא עלול להיות בעייתי. נושא האלימות במשפחה זקוק נואשות ליד של כותבים מנוסים שיפתחו אותו ברגישות ובמקצועיות הראויות לו. עיסוק עדין וזהיר בו הוא מבורך, בעיקר דרך מדיום ספרותי מחבר ונוגע רגשית. דווקא לכן שימוש בו ככלי צורני ועלילתי בלבד – ודאי שימוש מטעה – עלול לזרוע בלבול בנושא שגם ככה, אצל חלקים ניכרים בציבור החרדי, השתיקה עדיין יפה ונוחה לו.
מצד אחד, הספר נוגע-לא-נוגע בזהירות בכאבה של רוזי ובזיכרונות צורבים מנישואיה הרעילים. ומצד שני – עושה שימוש מטעה באותו כאב בדיוק מצידה של נוגה. והפער הזה צורב, מבלבל, ומותיר טעם אפור ומר – נטול קתרזיס מוסרי.
טוב שיש את יהודית, הגיבורה הכי סתמית לכאורה אבל הכי אמיתית שיש. זו שנמצאת בשולי העלילה, כמעט כמו כלי אבל בעצם המסע הפנימי שלה מול חייה כאמא למשפחה ברוכה ואשת אברך שבוחרת כל יום מחדש, מלמדת שיעור בללמוד לאהוב את עצמנו למרות ואולי בגלל החולשות שלנו. בעיקר החולשות הנשיות.
זהו ספר יפהפה. לא קל לקריאה. דורש ריכוז מלא ופניות נפשית, שקריאות חוזרות בו הן חוויה שונה – ולא פחותה בעוצמתה.
הערות שוליים:
¹ מטא-ספרותיות היא תופעה שבה הטקסט הספרותי מתייחס לעצמו כטקסט, או עוסק באופן גלוי בשפה, בסיפור, ובכוח של המילים לעצב מציאות.
² השלכה (projection) היא מנגנון פסיכולוגי שבו אדם מייחס לזולת תכונות, רגשות או קונפליקטים השייכים לו עצמו – לרוב באופן לא מודע.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
