זהו, אנחנו צריכים להיפרד.
אנחנו מוכרים את האוטו שלנו כי קנינו חדש.
זהו, כבר נפרדתי ממנו והודיתי לאלוקים על כול המקומות שהוא נשא אותנו אליהם, וכל 'תפילות הדרך' שאמרנו בבקשה לחזור בשלום.
עכשיו הוא עומד למכירה.
רכב מתוק, לבן, שבעה מקומות. מצב טוב. מאוד.
בעלי, שהופקד על תהליך המכירה סיפר לי אגבית על שני קונים פוטנציאלים, אנחנו פתוחים לעוד הצעות.
"יש אחד מרמת השרון" הוא אמר לי, "יש לו מבטא דרום אפריקאי, הוא נשמע מאוד מנומס, הוא לא שאל הרבה שאלות, הוא שאל רק איפה טיפלנו, באיזה מוסך, ולמה מוכרים, ומתי הוא כבר יכול לבוא לנסות".
"ויש גם אחד אחר", המשיך בעלי להסביר, "אני ממש מתלבט", הוא אמר שהוא ממודיעין עלית, ושזה מתאים לו. גם הוא שאל כמה שאלות".
אני לא יודעת מה קרה לי בתחושת 'הבעלות' שקפצה עליי, הייתי חייבת לברר ולשאול: "אז למי אתה מתכוון למכור?"
"מה זה משנה לך?" שאל אותי בעלי.
"זה משנה לי מאוד", עניתי,
"הרי בכמה כסף האוטו יימכר בכלל לא שאלת אותי, וזה לא נראה לי שזה בכלל מעניין אותך. אז השאלה שלך היא למי? זה מה שמטריד את אשתי?"
"כן", אמרתי
"כי יש פה פיצול של גורל".
והתיישבנו לשיח.
וניסיתי להסביר, ובסוף של ההסבר הוא אמר לי שאני דיי צודקת.
"אם נמכור אותו להוא ממודיעין עלית, האוטו יעבוד קשה. יסחוב הרבה ילדים, יכול להיות שמעל המותר, לא יכול להיות, בטוח מעל המותר. יעמיסו לו מזרונים על הגג, גם סכך, הוא יסחוב כל מיני ספות שיהיה צריך להעביר לפני החגים מהר לזוג הצעיר.
ישמעו בו מנגינות של אברהם פריד, פעמיים בשנה יסעו בו בלי שום מנגינות בכלל, כי אסור.
ייקחו מאחורה את המנגל לפארק,
יאכלו בו הרבה רוגלעך, שייצאו מקופסאות קרטון מרובעות לפי משקל. פעם בחודש, אולי יותר, כל הבגאז' שלו יתמלא בשקיות מפוצצות של סופר, בחזור מהסופר תינוק אחד יבכה ויפתחו לו כבר עכשיו שלוק חצי קפוא מהקניות של הבגאז', כדי שירגע, עכשיו.
בשבת?
הוא ינוח.
ואם נמכור אותו לדרום אפריקאי המנומס מרמת השרון, ישבו בו ילדים פחות מיכולת הקיבולת, הם לא יסתכלו על הנוף רוב הדרך, אלא יהיו שקועים במסכים.
סיכוי טוב שהשערות של הכלב שלו ידבקו לריפוד, סיכוי טוב שהוא יסחוב אחריו מתקן אופניים, ותהיה לו על השמשה הקדמית מדבקה של החברה להגנת הטבע ורשות הגנים הלאומיים.
הוא בחיים לא יראה חטיף שנקרא 'תן צ'אפ', ולא בקבוקי קריסטל, לא יסעו בו כובעים שחורים. לא יתקרבו איתו לישיבות, יכול להיות שהוא יחנה בשרונה, כשירצו ללכת להפגנות.
ובשבת?
אוי בשבת!
אבל הדיון המעניין באמת נגרר מהמכוניות – לכל ההחלטות שאדם מחליט אל תוך חייו ומנתב דרכן בכל אותם רגעים – את מסלוליו.
הפלגנו ודיברנו על מה היה קורה לכל האנשים אם הם היו מחליטים אחרת.
כמה בחירות בחרנו וכמה אופציות אפשריות בכך ביטלנו, ברגע שבחרנו והחלטנו. ומה היה קורה, ואיך האדם היה נראה, לו הוא היה בוחר לגור בארץ אחרת, או להתחתן עם אישה שונה, כמה אחר זה יכול היה להיות אם התסריט היה חלופי, לאן הייתה מובילה כל קבלת החלטה אחרת.
בגלל שממילא אף אחד לא מקבל דו"ח על החיים שהוא לא חי, או על אלה שהוא חושב שהוא היה אמור במקרה אחר לבחור,
איזה מעניין זה היה לפתוח את כל האופציות של הדרכים בחיים, הדרכים האחרות, שלא בחרנו, אחה שיכולנו לבחור, ולשבת כמו במרכז מבקרים ולבקש לראות מה היו השבילים האחרים.
איך הייתי רוצה לפגוש, ואפילו לרגע, את עצמי בתסריט אחר, לראות איך אני נראית, ומה אני חושבת.
ואם לא את עצמי? אז לפחות לראות את כל האופציות של המכונית שלי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
