כל לילה
או יותר נכון לפנות בוקר…
כשאני מגיעה למיטה, טרוטת עיניים ומותשת, הם באים אחרי לכל מקום אבל בלילה במיוחד: רגשות אשמה.
הם מסבירים לי למה ארוחות הערב לא מספיק וואוו, ואולי בכלל לא מזינות, וכמה הבגדים של הילדים צריכים חידוש, והם נראים מוזנחים יותר משאר החברים, וכמה המזווה דורש תחזוקה הרבה יותר רציפה, וכמה זה שצעקתי על בן ה-6 בארוחת ערב כי שיחק להנאתו עם הגבינה הופך אותי לאמא שצריכה דחוף הדרכה.
וכמה אני… הולכת לישון מאוחר מאוחר, כי מה לעשות אני צריכה גם להסניף שעות שקט, ולהכניס מכונה, ולתת לבית צורה….
והם לא עוצרים, הם ממשיכים רק הנימה משתנה בהתאם לעיניים הנעצמות… וכמה כמה לא מספיק התפללת ולענות לאמא זה כיבוד הורים (רגע אבל יש לי ילדים קטנים)
ובכלל איך את מחוברת לבורא?
עד שאני נרדמת, ו חולמת… הם גם שם רק בצורת הדודה המבוגרת שלא מזמן הביטה בי באירוע משפחתי "למה את נראית עייפה ועצובה?? תשמחי יש לך ילדים מתוקים! עבודה מעולה! דירה ב"ה!!"
דודה סימה, אני יודעת אין צורך לומר בקול ולשיים.
רק שבחלום זה די מלחיץ דודה סימה מרגישה בנוח להיכנס למטבח ולהעיר לי "צריך שיהיה פחממה וחלבון בכל ארוחה, ותראי איך המזווה נראה!!"
ואז, בבוקר אני מותשת מהם.
הרעש של היום משתיק אותם.
אני אוהבת שעות ששקט בחוץ, אבל הן מלאות ברעש פנימי.
אני מתפללת שהם לא יבואו, שיהיה לי שקט, או רעש טוב כזה שמנחם אותי, שמבין אותי שמוקיר את מה שאני כן מספיקה שלא מודד אותי שנותן לי להיות 'אמא' בלי הצל האפור של רגשות אשם מעיקים.
כך סתם.
אמא.
שגם עובדת מנקה מכבסת מגדלת מלבישה מאכילה מצחיקה מקשיבה מחבקת ומנגבת דמעה, שלה ושלהם כי אלו הם החיים.
עמוסים ולעולם לא מושלמים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
