את הולכת לישון איתה בלילה,
ממש יד ביד.
יש ימים שאת אפילו מחכה כבר שהיא תגיע,
להגיד לך שלום. לשבת איתך פה ליד.
(מקווה שאת משאירה לה מקום מכובד)
את די מהופנטת ממנה.
יש שיגידו אפילו אובססיבית,
מוגזמת. מכורה.
כל פעם שאת רואה את מתפעלת מיופייה.
(וכל פעם היא נראית אותו הדבר. איזה הפתעה…)
את לא יכולה בלעדיה.
אז את הולכת מה שלומה לבדוק,
לפעמים אפילו נוסעת,
לפעמים אפילו טסה בשבילה מאוד,
אבל מאוד רחוק.
(אל תשכחי לצלם, כן?)
את צריכה אותה ממש.
אז בתקופה שהיא לא מוסרת לך בעצמה ד"ש,
את מחפשת אותה מתחת לכל המקושקש,
עד שאת מוצאת אותה מבצבצת מתוך ערמת חול או קש.
(חשבת פעם להיות בלשית? זה מתאים לך ממש!)
את מרגישה שאת חייבת לראות אותה.
אם לא כל יום, לפחות פעם בשבוע,
שיהיה לך ולה יום שאתן נפגשות בו קבוע,
והיא מקשיבה לך, באמת, בשמחה, ברגוע.
לא מבקרת אותך, לא שופטת, שולחת לך חום ואהבה בריבוע.
(מי שיודעת או לומדת עכשיו חזקות אשמח שתחשב…)
את לא מוותרת על לחוות אותה.
לראות את שלל גווניה השונים,
למרות שהיא לפעמים עושה לך טוב,
ולפעמים עושה לך רע בחיים,
אבל תמיד יש לה כוונות טובות עמוק עמוק בפנים.
(והיא עושה לך חיים קשיים)
את איתה ביחסי אהבה שנאה.
תלוי בתקופה, ביום ובשעה,
פעם את אוהבת אותה נורא,
ופעם את אפילו לא יכולה להסתכל עליה בתמונה,
אבל היא תמיד בסוף מופיעה. מפציעה.
(כן. היא לא מפספסת רגע להיות בקדמת הבמה)
את מספרת לה הכל,
כמעט כל מחשבה ותחושה,
את חלקן מספרת בשקט בבקשה,
את חלקן צועקת, פורקת בתלישה.
(תזהרי רק לא להיפצע…)
את והיא זה משהו מיוחד.
אתן יכולות לשבת שעות לבד,
לפטפט, להתלבט ולשנות מדי פעם צד,
יש לכן חברות צבעונית, לא כמו כל אחת.
חברות ללא אינטרסים שהיום היא זן נכחד.
ואת בטח שואלת את עצמך עכשיו,
מי זאת האישיות המפעימה,
שאני כותבת עליה טקסט וכ"כ משקיעה,
את האמת מקווה שגם אותך היא מרגיעה,
עושה לך סדר, גורמת לך להרגיש בסדר רגע לפני טביעה.
וקוראים לה – שקיעה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
