היי טלי יש לי שאלה כואבת, אבל חשובה:
אחי בגיל ההתבגרות. מאז הגירושין של ההורים הוא הסתגר, מתרחק מהמשפחה, מרגיש שכולם נגדו ומעשן סיגריות מסוג לא בריא וממכר, למרות שהוא יודע שזה לא עושה לו טוב, הוא ממשיך, לא מוכן לשמוע מאף אחד כלום ומבזבז כל שקל שהוא מרוויח. אני מרגישה חסרת אונים ורוצה לעזור לו
מה אפשר לעשות?
שלום יקרה
תודה על שאלתך
כהתחלה כדאי לנסות להבין את מהות ההתמכרות. יש מקומות שצריכת סמים “ירוקים” נתפסים בטעות כ"לא נורא". אצל אחיך, שנמצא במצוקה רגשית, הם בהחלט יכולים להיות לדרך בריחה, ניסיון להרגיע כאב, לנתק מהצפה רגשית, ולהחזיר תחושת שליטה רגעית. כלומר, הבעיה איננה רק השימוש, אלא מה שהוא מנסה להרדים בתוכו.
הוא בעצם משדר: “עזבו אותי, אני לא עומד בכאב של החיים שלי ושל הפירוק בבית”.
לנסות להבין את התפיסה הפנימית שלו
כמו שאמרת הוא מרגיש “שכולם נגדו” לכן כל ניסיון שלכם לעזור יכול להיתפס כביקורת, התנשאות, חדירה או כפגיעה בחופש שלו (בחוויה שלו כמובן). במצב כזה, ככל שתנסו יותר “להציל” אותו, כך הוא יתבצר יותר. זה מנגנון מוכר של מתבגרים שחוו אובדן אמון.
מה את כאחות יכולה לעשות?
להפסיק לנסות לתקן ולהתחיל לראות אותו.
לא להיכנס לשיחות "למה אתה עושה את זה" אלא לשאול:
“איך אתה מרגיש ?”, “יש משהו שאני יכולה לעזור לך בו?”
שאלות שלא באות ממקום של שליטה, אלא של נוכחות.
להישאר בקשר יומיומי "קטן" אבל עקבי.
הודעת קצרה מדי פעם “חשבתי עליך היום”, “מה שלומך?. בלי לנסות לשכנע ובלי חקירה.
לשמור על קשר רגשי שקט ואוהב, לא שיפוטי, שבו הוא מרגיש שיש מישהו בעולם שלא מתווכח איתו, לא מטיף לו, אלא פשוט נמצא.
לא להאכיל את מעגל הבזבוזים
אם הוא מבקש כסף “להסתדר”, לא לתת. כסף עכשיו רק מעמיק את הדפוס.
התמיכה צריכה להיות רגשית, לא כלכלית.
לשמור על גבולות בריאים מולו.
לא לנסות להחליף את ההורים, לא לשאת את כל האחריות לבד.
מה המשפחה יכולה לעשות
להפסיק לדבר עליו כ"בעיה".
לדבר עליו כאדם שנמצא בכאב.
לשנות את השפה בבית מ"מה עושים איתו?" ל"מה הוא עובר עכשיו?".
ליצור בית רגשי פתוח ולא מאשים.
גם אם הוא לא בא, שהוא ירגיש שכשהוא שירצה לחזור, יש לו לאן. מקום שלא שופט אותו.
זו נקודת בטחון שבני נוער כאלה חייבים לדעת שקיימת.
אם יש דמות אחת שהוא עוד מקשיב לה, להשקיע בה.
לפעמים זה דוד, אח גדול, או מורה לשעבר.
עדיף אדם אחד אמפתי ולא שיפוטי מאשר עשר “הצעות לטיפול”.
לשקול ליווי מקצועי, לאו דווקא עבורו אלא למשפחה.
הדרכה להורים או לאחים תעזור להבין איך לדבר איתו, איך לא לעורר התנגדות, ואיך לא לאבד תקווה
חשוב שכן תזכרי שזה לא התפקיד שלך “להציל אותו”.
תשנני לעצמך את המשפט הבא "אני יכולה לאהוב אותו,
מבלי לקחת עליו אחריות.”
אם כבר התפקיד שלך הוא להיות אור קטן של אמון בעולם שלו.
זה אומר לראות אותו במהות הטובה שלו, ולהאמין שגם אם הדרך ארוכה, הנפש שלו תדע לחזור לחיים, כשהיא תרגיש שיש לה בשביל מה.
ומעל לכל תפילה. תתפללי עליו
השתדלי להקדיש 5 דקות ביום ולהתפלל ולבקש עליו במילים שלך.
בשורות טובות יקרה!
:
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
