בעיה קשה וכואבת במשפחה: נתינה בלתי מוערכת, להמשיך או להפסיק?

שלום וברכה, זו השאלה שלי: 

הקשר עם אחותי מאוד מורכב ומתוח, מלא ציפיות שלה ממני, אכזבות וכעס אינסופי.
כל שנה היא מגייסת תרומות עם בעלה ולא משנה מה מצב הקשר בינינו, אני תמיד תורמת והרבה מעבר ליכולת, יודעת שתמיכה באחות היא מעל הכל.

היא שוכחת את התרומה שלי אחרי רגע, ומדברת עלי לשון הרע – שניה אחריי.

אני יודעת שמעל לפני השטח אני סופר נחמדה, אבל באמת שמתקשה לקבל אותה על אישיותה המורכבת…
בימים אלה הם שוב בהתרמה ודי נטיתי לא להתאמץ הפעם, בין כה וכה אחטוף ממנה…

מה דעתך?

טלי משיבה:

יקרה,
את מתארת בכנות מערכת יחסים מורכבת עם אחותך ובתוכך ביחס אליה.
מצד אחד את רוצה להיות טובה, ואכפתית, מצד שני נמאס לך.

נמאס לתת ושזה לא נחשב.
נמאס להיות "האחות הטובה", כשמאחורי הגב מדברים עלייך רע.
והנה הגיעה שוב המגבית השנתית
ומתעוררת בך השאלה:

אז מה, לתת שוב, גם אם די ברור לי שלא ייצא מזה שום דבר טוב?

תראי, אני חושבת
שנתינה אמיתית, שבאה מהלב ולא מתוך חיוב או פחד,
היא החופש האמיתי להיות את במיטבך.

זה חיבור למי שאת רוצה להיות, גם אם הצד השני לא רואה, לא מכיר, ואפילו פוגע.
אבל וזה חשוב,
חסד לא אמור לבוא על חשבון עצמך.

נתינה, שלא באה מלב שלם ואולי כן מתוך ציפיה שמשהו ישתנה ביחסים בניכן, או נובעת מלחץ סמוי, היא לא לטובתך.
אולי לפני שאת מחליטה תתבונני רגע

ותשאלי את עצמך:

"אם הייתי חופשייה מכל צורך לרַצות או "להתנקם", האם הייתי רוצה לתרום?"

לא כדי שהיא תשתנה. לא כדי שהיא תעריך.
רק כי את מי שאת ואת רוצה לתמוך במשהו שהוא טוב.
ואם התשובה היא "כן", אז תני באהבה.
ואם "לא", אולי באמת כדאי שלא תתני כרגע.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

שאלה כואבת: איך 'משחררים' ממישהו שהיה בשבילך כל כך הרבה? האם לעולם נצטרך ליפול כדי ללמוד לקח ולהתפתח? טלי משיבה: איך מושכים אליי שפע לחיים בעזרת כוח המחשבה? שאלה כואבת: "איבדתי אדם אהוב ואני כועסת על הקב"ה, מה אני אמורה לעשות עם זה?" טלי משיבה: איך מתמודדים עם העצבות שפתאום מגיעה?