הנה הנה מתחילות החגיגות והמסיבות וערבי הלביבות המשפחתיים, ועוד גיסות חרוצות מחפשות תוכניות מרתקות לערב מרגש ועוד דודות נוברות במתכונים כדי למצוא את רוטב הפסטה המקורי שעוד לא נולד כמותו, ועוד אחייניות צעירות מחפשות דווקא את רוטב הפסטה הכי קלאסי שכולם יטעמו ממנו כי הם מכירים.
ואני רוצה לדבר בשם האמהות השקופות.
ולא, לא כולן שקופות כמוני, ויש הנצבעות בגוונים כאלה ואחרים, אבל יש רגעים שאני מרגישה שקופה עד כאב.
בתור אמא לשלושה ילדים "שיצאו בתבונה" (פעם אחרת ביז'ו נדבר על התבונה או השאלה או המושגים המושאלים הללו….. ) הערבי חינגה האלה קשים לי. כן אני מאלה שמחכים שהחג יעבור.
אני מאד מבינה, מאד, שלא תמיד ניתן להזמין אותם, את הילדים האלה, לכל פורום משפחתי. אני מבינה מאד את המורכבויות.
אני גם רואה שחלקם בכלל לא רוצים להצטרף , חלק מזה גם משום שברגע שנעשה הצעד – יש מהמשפחה שהתרחקו, (לעתים אפילו בצדק !! כל מקרה לגופו) ואינלהם כרגע , לילדים – אמון במערכת המשפחתית בצורה פשוטה.
אני רואה את שני הצדדים.
אבל
אני רואה איך מדלגים על הצד השקוף שלי.
של אמא, שאמנם במציאות החיים המורכבת – ואולי לפעמים בהצדקה מלאה – בעצם – לא פותחים לילדים שלה את הדלת ל"ביחד" הגדול של המשפחה . ועם כל ההבנה , זה מכאיב שיכול לעבור ערב שלם, מלא נחת, כולם מתערבבים עם כולם, מתחבקים ושמחים, ואף אחד, כבר שנים- לא ניגש ואומר לך, אמא שקופה שכמותך- – – "אני יודע/ת שלא קל לך אני משתתפתיתך בקושי" . רק לשניה. רק להרגיש רגע של הזדהות.
כשהבת של גיסתכם נעמי התגרשה, גירושין לא פשוטים ניגשתם והשתתפתם איתה בקושי .
כשהאחיין, הבן של יעל אחות של הבעל- חלה, דיברתם איתה, שאלתם, הצעתם.
כשליואל וליבי לא היו ילדים כמה שנים נתתם חיזוקים, התפללתם.
כשרות התעכבה בשידוכים ניגשתם לאמא שלה ושאלתם איזה סגנון היא מחפשת.
כשיונתן היה במילואים כמה מאות ימים ואליענה אשתו נשארה לבד- נעגשתם, הצעתם עזרה,אץ אפילו אולי טרמפ, אמרתם לה שיונתן חסר במארג הזה וחבל שהוא לא חלק,
ואחר כך, בתמונה המשפחתית כשכולם נעמדו בזווית של ארבעים וחמש מעלות מלא אנשים אמרו בדרכם שלהם ; "איזה יופי שכולם נמצאים, אייי, בעצם לא כולם, שיפי מנצרת לא הצליחה להגיע, איזה חבל , ואביטל לא באה כי ישלהם ערב לביבות בצד בשני, איך שחבל" ……
ולי אפחד לא אמר- איך אנחנו מתגעגעים לילדה שלך, איך חבל לנו שלא היה אפשר להזמין את הילד. לנו, לאמהות השקופות אפילו לא מזכירים את "המת החי" שיש לנו.
מה, חשבתם ששכחנו? שאם לא תזכירו, לא ידקור לנו בלב החסר?
אני חושבת שאלו המילים הכי חשופות שלי מעולם . כבר שנים אני מתכוננת נפשית לחגים, ומכינה שרירי בטן חזקים, ומגירות עמוסות סנטימטרים של פרופורציות, וסלסילה מלאה פתקי תודה להשם בלב, על כל הטוב שהוא מפנק לי – דורון תפילה ומלחמה (נו לא באמת) -כמו שלמדנו מיעקב אבינו . אני מצליחה לעבור את החגים למיניהם בפתרונות יצירתיים, ובנחת שאני מלקטת בשפע משתילי הזיתים שלי.(!!)
אבל אני מרגישה שאולי בשביל כמה אמהות שקופות אחרות צריך לכתוב את המילים הללו.
* למען כל האמהות ששואלימותן "מתי הן עושות ערב לילדים" והן בכלל לא בקטע כי לא מצליח להם משפחתית ומתכרכם להן הלב מהשאלה עצמה, והן מתכווצות..
* למען כל האמהות שעדיין מבולבלות ממה שקורה ולא מצליחות אפילו לבודד את הצער.
* למען כל האמהות שמתביישות בילדים, בלבוש או בהופעה , שלהם וחוות בושה ואשמה שתלויים פעמים רבות גם (לא רק!!!) בתגובה של הסביבה, ואם הסביבה היתה רק מגיבה קצת יותר ברכות ומפרידה רק לרגע קט בין נשמת הילד להופעתו (ולא!!! אין הכוונה "לקבל" או "להכיל" כל צורה ומראה. מותר לשים גבולות!! אפילו חובה).
* למען כל המשפחות אובדות העצות והמילים – שלא יודעות איך לגשת , ומה שצריך לפעמים, זה רק להיכנס לשניה לנעליים של "האמא השקופה" , ולחשוב איך היית את רוצה שיתנהגו אלייך בסיטואציה דומה. אולי אפילו רק לחבק ולומר משו אוהב, או להיות כנים ופשוטים ולשאול מה טוב לה .
* למען כל האמהות שחרדות מלגרום צער לסביבה, או להורים המבוגרים , ולכן הן נושאות לפעמים לגמרי לבד את עול הצער הזה, מחביאות את המציאות, בולעות אותה למערכת עיכול גופנית ורגשית חבוטה וכואבת, והבדידות שם נוראית.
* למען כל הילדים שכבר שנים לא מקבלים הזמנה, ועכשיו כבר לא ממש רוצים. אתם יכולים ממש באהבה ובכנות להתעניין בשלומם, גם אם הם לא בישיבה כרגע, או בסמינר לחלק לנו מחמאה על הנקודות הטובות שלהם, לשלוח דרישת שלום קטנה ולאחל נחת מכל הלב.
* למען כל אלה שאני רוצה להכיר בצער השקוף שלהן ולשלוח להן חיבוק עצום, בלי להגיד להן "את גיבורה" , אלא רק לומר להן "אני יודעת"
* ולמען כל אלה, שאם אפשר שמישהו אחד סביבן ישים לב, ישתתף, יזדהה וייתן תוקף לקושי הזה שלהן וישנה משהו קטנטן באחת מפינות הלב החשוכות שלה- זה היה שווה.
ולתפארת עמישראל.
ולמענו.
התעלמות היא לא כח על.
היא לפעמים מכאיבה לא פחות ממילה צינית מיותרת.
ואני….. אל תדאגו לפינות החשוכות שלי. אני יודעת ברוך השם להאיר שם עם פנסים עם אור חם, ולטאטא את כל החמץ מהלב.
אה בעצם זה לא החג הזה.
זה החג של הסוגבניה, זה שנשפך ממנו ריבה מתוקה בלב.
יללא הלכתי לקטוף לי סוגבניה טריה.
נון בית אחד
את פינות החושך אני משאירה לי לטיול בוורשא שאי פעם אעשה. אז אשאיר שם בכיכר המרכזית את כל ה"לבד בחושך" שאני אוספת בינתיים מהפינוקים שהשם עוטפותי בהמון אהבה ואור גנוז .
בינתיים אני ממש מסתדרתיתן כי חדרי האור גדולים יותר, אם לדבר במושגי חנוכה.
נון בית שתיים
אין פה חלילה האשמה אישית. כפי שאמרתי לעיל – כל מקרה לגופו. אבל יש פה כן הצעת הגשה חדשה להתבוננות על סיטואציות ומערכות יחסים מורכבות .
נון בית שלוש
בארווור בארוווור בארוווור
שכל אמא, אחות, אבא בן משפחה מרגיש אחרת. לכל סיפור החלקיקים שלו, לכל אדם באשר הוא עם כל אתגר שיוצא מן השורה- הרגשות האישיים שלו , ואין דעה אחת או דרך אחת להתנהל על פיה. בטח לא שלי.
אני פה חולקת משלי וממחשבותי כדי להאיר את החג הזה גם דרך השקיפויות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
