פתאום בשביל ההוא בבלאג'יו, בדרך אל הסופרמרקט, התחלתי לבכות.
בלאג'יו היא עיירה יפיפיה שיושבת על גדות אגם קומו באיטליה. שהיינו שם כמה ימים מפנקים, עם נוף משגע שקרץ אלינו מכל סיבוב בכביש, מכל חלון בצימר העייף שהיינו, ומכל פינת רחוב בעיירה. בבוקר הראשון לאחר ההגעה – הלכנו לסופר כדי לקנות כמה מצרכים בסיסיים – ירקות, פירות וכדומה (את רוב האוכל אנחנו לוקחים מהארץ וכו')
ופתאום שם בדרך לסופר סתם באיזו סימטה שאני אפילו לא יודעת את שמה, בין חומות אבן, שיחי וורדים ואגם שמציץ בסוף המורד- פתאום התחלתי לבכות. היופי היה מעל לכוחי. היה לי קשה להכיל אותו . אני לא יודעת אם אפשר להגיד משפט כזה, אבל ככה הרגשתי. זה לא קרה לי ליד הטיילת היפיפיה והמושקעת, לא ליד הוילה המטופחת שטיילנו בגנים שלה, לא באמצע שייט באגם – אלא סתם באיזו פינה של שום מקום.
אתם יודעים משהו?! זה קורה לי המון. אנחנו נוסעים ליעדים כל כך מוגדרים, יפים, מצולמים, אנחנו נועצים את האצבע שלנו על המפה ומגיעים לנקודה, נהנים מצטלמים מתפעלים, אבל אחר כך בבית חוזר לי פתאום איזה רגע קטנטן שבכלל לא היה בתוכנית. למשל איזה כפר נידח שעברנו בו בטעות, או איזה אגם שבכלל לא ידענו שקיים ועצרנו בו ממש בלי כוונה, או איזה ספסל שהתיישבנו עליו לאכול את הסנדוויצ'ים שלנו כי כבר היינו מאוד מאוד רעבים וזה מה שמצאנו לשבת.
אני תמיד אומרת לבעלי שהטיולים שלי הם ממש חסכוניים: גם לוקח לי זמן לחלום אותם, ואז לתכנן -לייצר מסלול, למצוא נקודות, לראות איפה ישנים וכולי. אחר כך הטיול עצמו (הנופש, להלן- החופש – כדי שיהיה לכם יותר משמעותי ועם סיבה מוצדקת…) ואז הזכרונות שאני נושאת אחריו: ימים שלמים שאני מטיילת בתוך המוח שלי בכל מיני פינות רחוב, טירות מצוקים וחופים ועדיין מדהים אותי שפעמים רבות החוויה החזקה היא דווקא במקומות הלא מתוכננים, במקומות שהפתיעו אותנו ובאו לנו ככה על אם הדרך בלי הודעה מראש.
לא תמיד המקומות האלה הם בהכרח המקומות היפים. לפעמים זה סתם פינה, פשוטה מאוד לא מטופחת, שלא תמיד יש בה משהו מרגש, זה יכול להיות סתם רגע שקט, או רגע שעלתה בי מחשבה מסוימת שהעשירה אותי בתובנה חכמה או נעימה, או חומה עתיקה, זה יכול להיות גרם מדרגות אפילו חשוך, או חלון שמשקיף לחצר אינטימית שמזכירה בי משהו של געגוע, אלו יכולים להיות צלילים של איזה פעמון או מנגינה שפתאום עלו בסתם רחוב פשוט, או שיחה מופלאה שהתקיימה עם בעלי במקום הספציפי הזה . ודווקא את המקום הזה אזכור . לא בהכרח את כל הנקודות התיירותיות שהיו מסביבו.
לפעמים זה לא מה שראיתי
אלא מה שהרגשתי בזמן שראיתי.
היום למשל חזרתי לרחוב ההוא בבלאג'יו, ככה בין שיחי ורדים עם עננים לבנים בשמיים ושקט לא מוכר, פיסת אגם באופק ואבנים עתיקות רוכבות זו על זו בסמטה צרה שהובילה אותי אל פינה אחרת שמסתבר שהייתה אפילו יפה יותר . כן כן, הסמטה ההיא לא הייתה הכי יפה בבלאג'יו, אבל באותו רגע נשמתי כל כך עמוק עד הקצה התחתון של הריאה, והעיניים שלי ראו דברים שאני לא רגילה לראות, והרגשתי בחופש וכנראה שהיה לי כל כך טוב והתרגשתי מהמראה ומן ההרגשה.
בסוף בסוף החיים שלנו זה מסע אחד ארוך עם המון טיולים תכנונים מסלולים ונון צדיקים בדרך. את חלקם הגדול אנחנו מתכננים (אנחנו חושבים שאנחנו מתכננים……)
אנחנו מסיימים את בית הספר, והולכים ללמוד מקצוע, ובוחרים בנח זוג, ומתחתנים, ובעזרת השם זוכים בילדים, ומחנכים אותם על פי הבחירות שלנו ויש לנו מסלול מתוכנן מראש עם תמונות ברורות וחיצים ומחלפים ונתיבים ותחנות- שנראה לנו שכך יראה המסע שלנו.
ופתאום אנחנו מגיעים לאיזה רחוב שונה, לאיזה סיבוב חד, להתרחשות אחרת – שלוקחים אותנו רחוק מהיעד שלנו, מהחלום. אבל גם שם , בארץ של איבוד , יש פינות מפעימות שאם נהיה מרוכזים רק ביעד שתכננו לעצמנו – אולי נפסיד אותן. אולי מתוך כל הכאוס שקורה לנו בבית או בלב, המשבר, הקושי, החולי, הצער – אולי יש המון רגעים קטנים של נחת, סמטאות קטנות כאלה עם אבנים וושיחי וורדים – אבל אנחנו מפספסים אותם כי "היי זה לא היה חלק מהתוכנית שלי", אבל אם אני ארשה לעצמי לרגע לראות אותם ולהרגיש את החוויה המרגשת שבהם יתכן שבהמשך כשאני אזכר בחלקים מהטיול ובמסע – אלו הרגעים שאני אראה את קרני השמש מבליחות ישר לתוך הלב שלי, ואני אריח את הריח של הורדים עולה מן האף ישר לתוך המוח הוא מחייה בי תאים שהתאפרו. מן אפר ורדים עם ניחוח של אפשר ושל יותר.
בתור מטיילת מנוסה, תרתי משמע, אני אומרת לכם – אף רחוב הוא לא "סתמי" . אף פינה היא אינה "נשכחת" , אף צעד בסופו של דבר אינו "מיותר" , יש לכל סנטימטר מה להעניק לנו בטיול הזה, במסע חיינו.
לכו לאט. תנשמו. תצטלמו.
אין ברירה, הרי אנחנו כבר ממילא כאן.
נון בית אחד
לפי המשפט האחרון את טיול השורשים הבא אני צריכה לעשות לפולניה… לבד בחושך וזה.
נון בית שתיים
דווקא מי שטיילן ותיק יודע שבכל טיול – ( נופש – חופש – חייבים – אבא ואמא תצאו כבר ביחד) יש רגעים לא מתוכננים שהם החלק ה"פחות" של הטיול, וצריך להתכונן אליהם כמו לרגעים המתוכננים ממש, ולהנות מהם וללמוד מהם כמו מהרגעים שהצלחנו בהם והגענו ליעד המדוייק שלנו.
כי אפילו לצעדים האלה שעשינו, והיינו צריכים לחזור אחר כך אחורה ולתקן – יש משמעות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
