הכי קל להאשים.
הכי קל לזרוק משפטים חריפים
אפילו עוד לפני שיש מסקנות .
הכי קל לפזר שנאה
הכי קל לשפוט.
הכי קל להגיב על תמונות שלא מבינים אותן והן אשכרה לא הגיוניות, ואז מתבררות כלא נכונות.
הכי קשה זה כשקורה משהו – לשתוק.
והמשכיל בעת ההיא יידום.
זה השבח העצום של אהרון הכהן שכששני בניו מתו, הוא נדם.
ויידום אהרון.
עוד יהיה זמן להסקת מסקנות, לחיפוש פתרונות להתייחסות ראויה
אולי לרגע, רק לרגע, נישאר אנשים עם לב ונפסיק לטחון את הזולת? ננסה לחבק את הצער, בלי לחפש איך לברוח ממנו לזרועות הכעס וההאשמה?! *
בלי להשוות חלילה בכלל:
כשהילדים שלי יצאו בשאלה
היו סביבי המון האשמות.
רובן הגדול לא מתקרב לאמת המאד פשוטה.
לעמוד בסיטוציה הזו שגם ככה כואבת ומאתגרת ולחטוף כאפות מהסביבה למה "את- כלומר אני- אשמה שזה "קרה לי" זה מגביר את הכאב פי כמה.
זה מה שאנחנו רוצים?? להגביר להם את הכאב?? זו האנושיות שהגענו אליה? זה התוצאות של תקופות ההומאניות שהפסיכולוגיה מתהדרת בהן?
בואו
בואו נהיה קצת יותר.
אנחנו יכולים.
אפילו שזה דוסים
וזה מאד מפתה.
בואו נחכה עוד קצת למסקנות
ולדיווח היותר אמיתי מה היה שם.
הרי אף אחד ממצייצי ה "שיושיבו את ההורים בכלא" לא יקום לבקש סליחה כשיתבררו דברים אחרים.
החץ נשלח, הרעל מפעפע.
אל תתנו לאירוע שלקח נפש, לקחת גם לנו, לכם, את הנפש החומלת, האוהבת, השותקת, המתונה וממתינה.
זה כבר מוות איטי פנימי שלנו כאדם.
* שתדעו
צער זה רגש שקשה מאד להכיל זה רגש אם.
בפרט כשהוא מלווה בתסכול, שקשה מאוד לאדם – כי האדם רוצה לדעת ולשלוט בהכל, זה טבע האדם.
ולכן כאשר יש צער תאומי כזה אנחנו בורחים לזרועות הכעס וההאשמה כי אנחנו מחפשים היגיון – שתדעו שזה רק מקטין אותנו כי ההיגיון הוא למטרה פנימית של "איך זה לא יקרה לי"
אז רגע לפני שבורחים מהצר למחוזות שלכאורה מקילים עלינו – אפשר לדעת את העובדה הזאת, ולבחור איך להתנהל.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
