יש ספר בשם ח"י סיפורים, מאת ר. פרידמן הסיפורים מעולים ומרתקים.
אחד מהם מביא את סיפורו של ילד מכוער באופן יוצא דופן, הוא מצא בעצמו משהו אחד חיובי: כשרון ציור נדיר.
יום אחד הלך בדרכו לחפש מה לצייר וראה עלם חמודות עשיר ונאה יושב על ספסל, הוא כל כך התרשם מהיופי שלו שביקש לצייר אותו.
הצעיר הסכים ובכל יום היה הצייר, שלא הקים בית בגלל כיעורו, מגיע לספסל ומצייר את הצעיר. במשך מספר ימים.
הוא הצליח להעביר היטב את הדמות והם נפרדו לשלום.
את הציור תלה הצייר במרכז דירת החדר בה התגורר לבדו, ובכל יום היה מתבונן על הציור, מתרשם מהיופי ומיצר על מר גורלו.
יש אנשים שיש להם הכל ויש כמוני היה חושב בעוגמה.
כעבור שנים ארוכות בהן היה הציור של העלם גורם לו לתחושות של צער, באיזה יום חורפי ירד גשם זלעפות ומיודענו הצייר,שהיה כבר מבוגר, הבחין בדמות של קבצן אומלל שביקש נדבות.
בגלל הגשם ומצבו של הקבצן הזמין אותו הצייר אליו לבית.
הביא לו ארוחה חמה ומחסה, עד שפתאום הקבצן נשא את עיניו וראה את הציור ופרץ בבכי.
התברר שהקבצן זה הצעיר העשיר לשעבר שהגיע לאן שהגיע.
יותר מכל מה שגרם לסיפור להיות בלתי נשכח זה הבכי של הצייר לאחר שהקבצן הלך: בכי על חיים מבוזבזים בגלל חשיבה של שקר.
של בכי על מה שאין במקום לשמוח במה שיש.
זה המסר חזק עד שאני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות: איפה החיים שלי בדמיון ובשקר, איפה אני משקרת לעצמי?
איזה חיים חיצוניים אני שואפת לחקות? מאיזה מודל אני לוקחת השראה? האומנם יש דבר מה בחיים מרשימים כלפי חוץ, יש בכלל דבר-מה אצל מישהו? או שלכל אחד יש את הערך שלו?
*
יש עלילה שממחישה את ההשפעה של החברה מסביב:
העלילה מספרת על ילד שאביו העשיר איבד את כספו וטס או ברח לחו״ל לאסוף כסף, חבריו צועקים עליו ומנדים אותו בגלל שאבא שלו התחיל לבנות בית כנסת ולא סיים וכן בגלל שהפסיק לתמוך באנשים כלכלית.
הילד שנעלב מיחס החברים בורח לבית הכנסת שבאמצע בניה ונרדם בגומחה של ארון הקודש, כולם דואגים עליו וחבר עשיר של אביו סוגר לאביו את החובות, הוא חוזר לארץ ואולי חוזר להיות עשיר, קצת שכחתי מה קרה אחר כך.
*
אני רוצה לכתוב על יחס החברה והסביבה:
אנחנו חיים בתוך עולם שיש בו אנשים.
ויש בו אותנו.
יש תמיד מתח עדין בין דעת הסביבה והרצון להיות מקובלים ולא לזכות ליחס עוין, לבין הרצון להיות עצמאיים, ליצור משהו חדש, לא להכנע לרצון של הסביבה שעושה רושם שהיא מעוניינת בחיצוניות כי אין לסביבה כלים ורצון למדוד פנימיות.
האדם צריך תמיד להתמודד מול הסביבה.
והוא זה שמייצר את הסביבה…
אין לאדם יכולת לחיות מחוץ לחברה, כי אנחנו במידה מסוימת מחויבים כל כך: כולנו ערבים זה לזה.
יש לסביבה דרישות: ליצור רושם מסוים, ועוד..
בנוסף כל אדם קיבל כל כך הרבה חינוך ואמירות עד כי הקול הפנימי שלו לא באמת מקבל ביטוי מרוב כל אותם קולות ששמע ומהדהדים בו.
מי אני באמת? מה הקול שלי?
האם הקול שלי שווה האזנה?
ומה אם הסביבה תתנגד, תזלזל, תשפוט את הקול שלי?
האם להלחם עליו, להשמיע אותו בכל דרך, או להכנע?
איך לזהות את הקול שלי בין כל הקולות שמהדהדים בי, קולות שמגיעים מבחוץ כל הזמן?
האם הקול הזה שלי, לאחר שאני מקשיבה לו, צריך להדהד בחוץ או צריך להשאר אצלי?
עד כמה צריך לשלם מחיר ואיזה מחיר, כדי לזכות שהקול שלי יישמע?
האם עלי להקשיב לקולות של אנשים אחרים, או אולי רק לקול של עצמי?
*
לא תמיד יש תשובות לשאלות.
אבל הן צריכות להישאל, כי שאלה טובה היא חצי תשובה.
נראה שהעולם מלא בקולות, ערב רב של קולות, והקול האמיתי הוא קול שמאחד בין הקולות.
קול שלא מתנגד אלא מבין שיש בעולם מקום וביטוי לכל קול, לכל אדם.
*
כיום אנחנו חיים בחברה שצועקת על בני אדם, מנדה דעות ואנשים.
עלינו לזכור שהחברה הזו בנויה על יסודות של פחד, של שליטה, של דיכוי.
מנהיגים שמנדים או שוללים מישהו אחר – מקבלים אהדה באמצעות ההתנגדות ומייצרים סביבם התבדלות וגאוות יחידה.
אבל יש אפשרות אחרת – בה במקום התנגדות המנהיג יוצר חיבור בין דעות ועולמות.
האם יש מקום בציבור להנהגה מאחדת?
אני לא בטוחה שצריך הנהגה עבור אחדות, אלא שצריך שהרבה אנשים יהיו בקשב לעצמם, לקול שלהם האמיתי, ויחד, כולם, תוך כדי הקשבה לקולות אחרים בלי לבטל את הקול של עצמם, יזכו ליצור שינוי בעולם.
כי כל עוד יש חברה שחיה בתודעת התנגדות וסכסוך, הרי זה כמו החברים בסיפור לילה בגומחה, שצועקים ומנדים.
רק אם יש הסכמה לאחדות בסיסית, בה זורקים את השכל ואת השליטה, ומאמינים בבורא יתברך באמת, רק כך יכול להבנות בסיס של חברה מתוקנת, שמחה ולא פחדנית.
כל שאר הסיפורים על 'אני צודק', הם סיפורים יפים אבל משאירים אותנו בחברה הישנה, בה אנשים מוצאים את עצמם מנודים בגלל מי שהם.
חברה מורכבת מהרבה אנשים, וכל אחד צריך לזכור לא להתמסר לחברה באופן בו הקול שלו הופך לחלק מכל הקולות שמהדהדים מסביב, ולהכיר בכך שיש לו קול יחודי שרוצה לבוא לידי ביטוי, והקול הזה יכול להתנגד, חיצונית, למה שצריך, אבל לזכור שזו התנגדות שיש בה שאיפה לאחדות.
ולא שיש בה מטרה לפירוד.
*
הקול שלנו הוא קול שבנוי על התורה הקדושה
אבל גם במסגרת האדם יכול לבנות לעצמו אמירה.
אולי לא כל אדם יכול למצוא קול יחודי, כי מדובר בקול משותף לכולנו ('אם בקולי תשמעו' – זה הקול של בורא עולם שמהדהד בתוכנו), אבל יש לכולנו צבע קול שונה.
הוא יכול לזייף
יכול להיות צרוד
יכול להיות ברור ורהוט
יכול להיות קול זמיר
או קול עורב
אבל הוא צבע קול יחודי, וזה מה שיפה בו.
והוא לא חייב להשמע, הוא צריך להיות. לאפשר לעצמו להשמע כשצריך, כמו במקהלה, וגם כמו זמר פרטי.
במקום חברה שמנדה אנשים, חברה מפוחדת ולא מאמינה לעצמה, ניתן לבנות חברה שאוהבת אנשים.
מקבלת, מקשיבה, אמפטית, מעריכה.
חברה כזו יכולה לרפא אנשים, יכולה ליצור סביבה בה האדם חש טוב בעצם היותו ומוכן להשמיע את הקול שלו.
וכן, כולנו נצא נשכרים אם נצליח ליצור עולם בו יש חברה שבנויה על חיבור ולא על סכסוך.
אם נצליח לבנות בנו עצמנו הסכמה למצוא את הצבע קול הייחודי שלנו ולתת לו ביטוי.
לא תמיד הקול הזה יקבל במה, אבל הוא צריך לקבל נוכחות בעולם, ואם אף אחד לא שומע – נהיה אנחנו שמקשיבים לעצמנו, לקול הזה שלנו.
*
כשאנו לא נותנים לעצמנו אפשרות להגיע לקול היחודי שלנו אנחנו חווים אכזבה, קנאה, כעס…
לא מדובר בסתם רגשות אלא מדובר בתמרור.
ככל שאדם מתחיל להקשיב לקול שלו, הוא ירגיש יותר נינוחות וחיבור לעצמו.
אין לי מושג איך אפשר לגשר על כל הפערים והקשיים, אבל אפשר לעשות הכל עבור עצמנו.
זה מלא בתהיה, אבל האמת פשוטה מאוד.
הכי פשוטה בעולם.
והקול הזה הפנימי הוא ביטוי של האמת הזו.
ועוד משהו קטן לסיום: כאשר מישהו מזלזל או מתנגד לקול של מישהו זה לא קשור לקול שמעורר התנגדות, כי כל אדם שרוצה להישמע עובר עם עצמו תהליך מקביל לפיתוח קול עד שהוא מצליח להפיק קול יחודי, ולא צריך להתנגד לזה אלא אפשר להקשיב לעצמנו דרך הקול הזה, ללמוד ממנו איפה זה יכול לקדם אותי.
כך שצריך לברר מה מאתגר אותי: לפעמים באמת מדובר בדברי הבל, שמעוררים התנגדות, אבל מרבית הפעמים ההתנגדות היא ראי לתיקון עצמי. כי באמת אם מדובר בדברי הבל מתנגדים לשקר, וזה לגיטימי.
אבל לא כדאי להתנגד לאדם עצמו כי כולם שליחים של בורא עולם.
וכל אדם צריך לומר בשבילי נברא העולם – בשביל שליחותי, ושליחות זו של כל אדם היא להיטיב עם העולם










