נפלנו לשגרת חרום.
הזוי, אבל החלומות שלנו כילדים על מציאות כזאת, שלא יהיה בית ספר מתגשמים בגדול אצל הילדים שלנו… וכשזה קורה בפעם השלישית זה כבר לא כזה חלומי…
תודה לה' על ההצלחה המבצעית ועל הניסים שאנחנו רואים בעיניים אבל אנחנו גם פוגשים מציאות קשה וטראגית והרס מהסוג שלא הכרנו.
ומה שהכי הזוי זה שדווקא בתוך דור ה Ai המתקדם הטכנולוגי והמפונק אנחנו פוגשים פעם אחר פעם חוסר ודאות מוחלט.
איך מתמודדים עם הרגעים האלה?
עם חיים שקיבלו פתאום ברקס ענק, עם חלומות ותוכניות שזזים הצידה כי עברנו להתעסק בעניינים שנוגעים לחיים ומוות?
אז קודם כל חשוב שנבין שזה באמת תקופה לא פשוטה ולא נורמלית ובמצב לא נורמלי כל תגובה היא נורמלית.
אז אם את מרגישה פחד ודריכות זה בסדר וזה טבעי ואת נורמלית, זה מפחיד להתעורר מאזעקה ולרוץ לחדר ממ"ד או לרדת 5 קומות למקלט.
זה מפחיד לשמוע את החלונות בבית שלך רועדים וכן, אנחנו נדרשים להתמודד עם רגשות קשים בתקופה הזאת.
אבל יש משהו שאנחנו לא חייבים להתמודד איתו.
למה אני מתכוונת?
למאבק בעצמנו, לציפייה מעצמנו להיות אימהות מהסרטים כשאנחנו במצב הישרדותי, לציפייה מעצמנו לקום מוקדם אחרי לילה לבן, הצליח לעבוד כרגיל, וגם לטפל בילדים ולתקתק ארוחות וגם שהבית יראה מושלם.
זה מחזיר אותי למילים שאמרה לי מתאמנת בקליניקה עוד לפני המלחמה מול אתגר שפגש אותה: "אני מוצאת את עצמי בפחד ובבלבול במקום להיות נינוחה ורגועה".
מילה אחת במשפט הזה עזרה לי להבין בדיוק איפה הבעיה וכן, זו המילה המודגשת.
המילה "במקום" משקפת את התסכול כתוצאה מהציפייה מעצמנו למשהו אחר. את חוסר ההסכמה לחוות את הרגשות שעולים בנו. וזה הכי קשה, כי זה לופ שלא נגמר.
רגשות נועדו כדי שנרגיש אותם, כדי שנכבד אותם וניתן להם מקום, כשאנחנו דוחקים בהם ונאבקים בהם הם מנהלים אותנו משתלטים עלינו, מפעילים אותנו ועומדים מאחורי ההתנהלות והתגובות שלנו.
אז מה הפתרון? מה עושים? איך מתמודדים עם הפחד? עם חוסר האונים? עם כל מיני תחושות לא נעימות שעולות בנו עקב המצב והבלאגן שהוא מביא איתו?
התשובה היא קצת מפתיעה ואולי לא מה שחשבנו,
פשוט נותנים להם להיות,
ובואו נדבר רגע על הפחד אבל זה רלוונטי לכל הרגשות.
עוצרים רגע ופשוט נותנים לו מקום,
קוראים לו בשם -מזהים שמה שעובר עליי עכשיו זה פחד .
וכן, גם הכאבי בטן האלה זה כנראה מהפחד ומכירים בזה שאני מפחדת ומנסים לקבל את זה שכן נכון, אני האמא כאן, אבל גם לאמהות מותר לפחד, וזה לא ממש עוזר לנסות להתעלם מזה.
עצם נתינת המקום לרגש שעולה בנו, מפסיקה את המאבק ומייצרת רגיעה,
ואז, אנחנו גם יכולים להגיע לסוג של הידברות עם הפחד ולהגיד לו:
"אני ממש מודה לך שאתה כאן, אני יודעת שזה משהו שה' שולח לי כדי לשמור עליי כדי שלא אשאר שלוות נפש מול האזעקה ואתעצל לקחת את הילדים ולרוץ למקלט"
אבל…
"בא נעשה עסק אתה כאן עוזר לי, נותן לי אנדרנלין וכוחות לגייס את עצמי אבל אני בעלת הבית. אני עושה לך מקום ואפילו שמחה שאתה כאן אבל ההגה בידיים שלי.
אני למשל רוצה לנסות לבחור מה אני עושה ברגעים המפחידים האלה? מה עושה לי טוב? מה יכול לעזור לילדים שלי? אני רוצה להיערך מראש לזמן הזה ולארגן את החדר ממ"ד עם מה שיעזור לנו להרגיש הכי טוב שם.
ואתה כאן, לעזור לי, אני לא נלחמת בך, אני לא מנסה לנטרל אותך, אתה חיישן מעולה,"
כשאנחנו לומדות לקבל את הרגשות שלנו להבין שהם כאן בשבילנו ולכבד אותם, אנחנו מצליחות להשתחרר ממאבק מיותר בעצמנו.
ואז,
משתחררת כל כך הרבה אנרגיה מבוזבזת ואנחנו מצליחים פתאום להרגיש הרבה יותר בטוב נכנס אוויר ופתאום חוזרת לנו החיות ואז אפשר אולי גם לצחוק בדרך לממ"ד או להכין ספר שכל פעם אנחנו מספרים לילדים רק בזמן האזעקה, להצליח לנשום בדרך ולהגיד תהילים יחד,
ואיך שאלה אותי קרובת משפחה אחרי ה7 באוקטובר:
"מה אני יכולה לעשות כדי להרגיע את הילד שלי, הוא ממש בחרדה, כל אזעקה הוא נהייה חיוור".
התשובה שלי הייתה "לעבוד על הפחד והחרדה שלך."
כי ילדים הם שיקוף שלנו וילד שחווה מתח גדול סביב האזעקה ככל הנראה יגיב באותה צורה וילד שחווה אוירה יותר קלילה ייקח גם הוא את התקופה הזאת בצורה אחרת. אבל אין קיצורי דרך,
הדרך להתמודד עם הפחד עוברת דרך המפגש איתו.
וכולנו שם עכשיו יחד, וביחד בעז"ה ננצח!!!
נחמי דורי מאמנת מנטלית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
