נגיד שהיינו מתבקשים לבחור ליל סדר אחד שאנחנו זוכרים במיוחד. לטובה, או לפחות טובה, איזה סדר עולה לכם ראשון במחשבות? איזה הייתם בוחרים?
ליל סדר בולט במיוחד.
הרי בדרך כלל נזכרים במחסני הזיכרון הרגשי שלנו אירועים יוצאי שיגרה,
כאילו מה שקורה כאן מבחינת המלחמה הזו אינו מספיק אחר להיזכר.
תארו לכם, שהיה כזה שירות נח של היזכרות;
לליל הסדר בשנת תשע"ט לחץ 1.
לליל הסדר בשנת תשמ"ב לחץ 2.
התוכנה לא נותנת רק את המיקום של איפה היית באותו לליל סדר,
אצל דודה בלה,
או אצל סבתא רושקה,
ואם הקניידלך יצאו לה טובים,
אלא התוכנה פולטת פלט של מה לבשת באותו חג, מה הרגשת,
כמה מחוברת לחג היית,
עם מי רבת תוך כדי הנקיונות של אותה שנה,
אילו דברי תורה היו בסעודה,
והאם הסתתר בבית חמץ סודי שלא ראית, לא ידעת, והכי לא רצית שימצא.
מבטיחה לכם, שברגע שהודיעו במוצאי שבת האחרון להכין שוב מרחבים מוגנים, והיו כאלה שנלחצו, הדבר היחיד שהלחיץ אותנו, רבות מנשות ישראל הצדיקות, היה שלא יהיה חמץ אחד שיצליח להתחמק מאתנו.
כי ממילא, מי שמבינה, שאין עוד הצלה חוץ מקיום מצוותיו בשמחה, נשארת רגועה.
התוכנה נותנת גם מדד כוח שנותר בבטריה אצל עקרת הבית אחרי הניקיונות, ומדד חינוכי הבודק אם המבוגרים השאירו רושם של לילה משמעותי על הדור הצעיר שבחבורה.
כמה נשכרים יצאו ילדי הבית הזה מליל הסדר בהעברה הבינדורית שמאפשר הלילה המיוחד הזה. בחלק משנות המדד שאפשר לבחור בתוכנה ולהציץ פנימה, בחלק היינו ילדים בעצמנו ובחלק היינו כבר הורים.
התוכנה גם נותנת את הרגשות של למחרת ליל הסדר.
השקט הזה המשתרר אחרי השיא, הכוס הנותרת של אליהו הנביא, וההתפעלות של כולם שמוכנים לחתום שהמפלס שלה אכן ירד. הנה, ברור.
באיזה ליל סדר לבחור?
אני חושבת אולי לבחור בליל הסדר הראשון שלנו כבעלי תשובה שסיפרתי לכם עליו כאן בשנה שעברה, איך סיימנו אצל אחות של בעלי את הסדר אליו היינו מוזמנים, הזדעזנו, הלכנו הביתה, והתחלנו סדר חדש משלנו, כהלכתו. בעלי אמר אז, "זו לא צורה לצאת ממצריים, מה שהיה כאן" וישבנו שוב במטבח מההתחלה של עבדים היינו לפרעה במצריים. וואי, איך הרגשנו כאלה בני חורין.
אולי ליל הסדר הקדוש שהיינו בו עם הרב יפה זצוק"ל, לראות את האור שיצא לו מהעיניים בפשטות הנקיה שלו, לא הזזתי ממנו את הריכוז כל אותו הלילה.
למדתי ממנו מאז, שכל מזוזה שעוברים לידה, לא צריך בכלל לנשק. כל כניסה ויציאה שלך, כל תזוזה, יש להיזכר דרך המזוזה, ביציאת מצריים.
אולי ליל הסדר האחרון שבו סבא שלי לא הצליח לשבור את המצה כשאף אחד לא ידע עוד שהרעידות שלו בידיים הן נוון שרירים נוראי, ודי. היה קשה לראות את זה. סבא אהוב וחכם, וידען, שהלך במהירות, וקמל.
אני חושבת על ליל הסדר של כל כך הרבה אנשים שהשתנו להם כל כך הרבה דברים השנה, על ליל הסדר של החטופים, על המלחמה הזו, על הטילים, ומקבלת כאב בטן מקבוצה שהודיעה שהיא כאות מחאה לא תחגוג ליל סדר השנה, כאילו למי הם עושים טובה.
אבל יותר מכל עולה בי במחשבה, ליל הסדר לפני 29 שנה. ליל הסדר הראשון שלי כאמא לתינוק שנולד כמה ימים לפני.
בית חולים הקריה, זה שכבר לא קיים, זה שבדיוק בכניסה שם עכשיו עומדים ומפגינים, יושבים ופוחדים מפגיעות מאירן.
פסח תשנ"ה.
אני לא אומרת מילה לאיש מהצוות הרפואי, מסתכלת על עליבות האירוע בחדר האוכל החילוני, ובורחת עם צמיד על היד, השם שלי עליו, תינוק שמחכה בפגיה, ורצון בלתי מוסבר שהוא כבר יגדל וישאל אותי מה נשתנה הלילה הזה,
ולמה משני הצדדים אלה שתי מילים צמודות של פלנדרום, מילים כאלה שאפשר לקרוא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף ולקבל אותם צלילים. כמה אנחנו נותנים להם כל חיינו דור ועוד דור, וכמה הם לעולם, בחזרה, היו ויהיו נותני הנחת מחד אבל גם המאמנים הכי טובים שלנו, בחיים, מאידך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
