לפני שנמשיך את העובר עליי מהפרק הקודם, אני רוצה קודם כל להודות לכן, המילים החמות שלכן בתגובות נותנות לי רצון וכוח להמשיך לעוד שבוע בחיים, לכתוב לכן ולשתף.
אז הייתי במצב קשה. חמור. הייתי בין חיים למוות, בחוסר הכרה, חשבו שלא אחיה. אבל השם רצה אותי בחיים. החזיר אותי לעולם.
אבל למעשה שלי היו השלכות כואבות – התאשפזתי לכמה ימים במחלקה קשה, הרגשתי שם נורא. זה מקום מאוד קשה.
הנה שיר שכתבתי שם:
סגורה.
במחלקה סגורה
סגורה
בין ארבע קירות
בנפשי המיוסרת
סגורה
בכבלים של עצמי
בחוסר אונים כללי
סגורה
בחוסר מעש
ברגשות מעורבבים
סגורה
בין אנשים
ביני לבין החיים.
השתחררתי ב"ה. כבר לא הייתי מתאימה לשם, יצאתי מסכנה. אבל חזרתי למקום ללא מקום. לא היה לי לאיפה לחזור. הדירה שהייתי בה לא קיבלה אותי חזרה. עד שמצאתי לי מקום, עד שהרגשתי שהנה הגיע לי סוף סוף המנוחה והנחלה, היציבות של מקום בטוח. התבדיתי כ"כ. המציאות סטרה לי, הטיחה בי את כל ההשלכות הקשות.
והכי קשה הייסורי מצפון האלו, של למה, למה הבאתי על עצמי את כל הדבר הזה. אני אשמה בזה. וזה לא פעם ראשונה שלי, זה פעם שניה שככה אני מגיעה למקום טוב והכל מתהפך לי בידיים, מהידיים שלי, מהמעשים שלי. בדירה הראשונה ראיתי שזה היה לטובתי בסוף. מה יהיה פה? אני יודעת שמה שהשם מתכנן לי זה לטובתי. גם כשקשה לי לראות את זה עכשיו. יש בזה איזה אשליה שבגלל שאני עשיתי את זה וההשלכות קשות אני אשמה, זה לא הוא, זה אני. אני יודעת שאחרי המעשה, הקב"ה סובב את זה, אני משתדלת להאמין בזה.
יש לי גם המון ייסורי אשמה על הבחירה שלי, על הבחירה לקחת את החיים שלי, אני יודעת שזה דבר חמור מאוד ואיך העזתי לעשות כזה דבר. הלכתי עם תחשות מאוד קשות, שהשם כועס עלי ואין לי כפרה. סיפרתי את זה לדמות קרובה, והיא עזרה לי להבין שעשיתי את זה ממקום של קושי והשם מבין. ואני חוזרת בתשובה על זה, מתחרטת על המעשה, ועושה דברים לעתיד שזה לא יקרה, עוזרת לעצמי. וזה ממש התהליכים של תשובה, והשם מקבל את זה ואוהב את זה וסולח. הייתי צריכה ככה לעכל את זה. זה לא קל. אשמה אצלי זה משהו מאוד נוכח בחיים. אני ארחיב קצת:
האשמה שולטת לי על הנפש, על הגוף, על השכל. בכל מקום היא נמצאת.
לא משנה הסברים, דיבורים. היא קיימת ולא מראה סימני עזיבה.
יש לה תוצאות כואבות, שאני חווה את זה יום יום, שעה שעה.
היא נוגסת בי, עוד חלק ועוד. הורסת לי, הורסת אותי
אני מרגישה אותה חיה בתוכי, חלק מהאישיות שלי
היא יוצאת בפעולות, תחשות, רגשות ובכל מיני דרכים הזויות
משאלה מדי רחוקה, שאי פעם, יום אחד, אצליח לחיות בלעדיה, או לפחות לשלוט עליה.
אז אם נחזור לעניינו, אני מחפשת מקום להיות בו. בהתחלה חשבתי על אישפוז מסוים, אחרי זה בית מאזן, אחרי זה דירה שיקומית, אחרי זה אישפוז ביתי. החיפושים בעיצומם. מה יצא בסוף? אני לא יודעת. השם יודע זה בטוח. הלוואי משהו טוב, הלוואי אור אמיתי, שיהיה הפעם נצחי.
אני זוכרת שכתבתי לכן כמה פעמים: "די כמה אפשר, אני רוצה יציבות בחיים שלי". ועצוב לי לכתוב לכן שוב, שהיציבות הזו רחוקה ממני כרגע. כ"כ המון זמן של מעברים פיזיים ונפשיים. איך אמרה לי מישהי – בנ"א רגיל שעובר ממקום למקום זה טלטלה אז לך זה עוד יותר, ואיך הנפש יכולה להחלים ככה? שאלה. שאלה בלי תשובה. כמו הרבה שאלות שיש לי, שאין עליהן מענה. אבל בסדר, אפשר גם להיות בסימן שאלה הזה. זה גם בסדר.
אני לא יודעת מה יטמון לי בחובו כל יום, כל שבוע. כלום כבר לא צפוי.
אני בחרדה שאצליח לשרוד, שאעבור את הגל הזה, שלא אפול עמוק שוב. אני ממש מפחדת מהמחשבה שתגיע שוב על פגיעה בעצמי.
אחרי שעשיתי את זה פעם ראשונה חשבתי שזהו, סיימתי עם זה לכל החיים, שיותר לא אעיז, אני כבר במקום שחווה את זה ורוצה לחיות. אבל לא, כמה כואב וכמה שורף היה להתבדות לאמת הזו.
הפעם אני באמת בתפילה שלא יגיע שוב, שאני אהיה רק בעלייה. השם בבקשה!
ואני חייבת שוב להגיד, תודה על תגובות המחממות את הלב, אתן לא מבינות כמה זה נותן כוח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
