היי חמודים. אני כותבת לכם את המכתבוש הזה אפילו שאני יודעת שאתם יודעים, אבל המנחת הורים מהפודקאסט אמרה שחשוב מאד להגיד בקול גם דברים שיודעים, למשל כמו "אני אוהבתותך " למרות שהילד יודע, אז אני אומרת.
חוצמזה כשמוציאים את המילה מן הפה, מן הכוח אל הפועל המילה מקבלת אנרגיה מיוחדת ויש עוד אנשים שיקלטו אותה ויבינו ואולי משו ישתפר להם בחשיבה. אז אני אומרת.
המון אנשים שואלים אותי איך אני מעיזה לכתוב כל מיני דברים שקשורים גם אליכם ולא מפחדת שאתם תקראו את זה.
אז בוא נתחיל בזה שאין סוד שאתם חלק מההיסטוריה שלי, וחלק מההתרחשות היומיומית שלי, של הבית שלנו, של המשפחה, של מי שאני היום ( כנראה שעוד בסוף אני אגיד לכם תודה על כל המהמורות ששתלתם לי בדרך…) ואתם יודעים בדיוק מה עבר עליכם ועלי במרקם החיים המטורף הזה שטלטל אותנו למעלה ולמטה כמו סירת פיראטים בלונה פארק.
וגם אין עניין להחביא או להעלים רעיונות שאנחנו יודעים שיושבים על הגדר ושאם לא נזכיר אותם בקול הם למשל ייעלמו- משנקרא תסמונת בת היענה, אבל השינויים בינינו הם לא סוד. אתם בעד כחול מבריק עם כוכבים בכתום אולטרה, ואני צהוב זוהר. אז לא נכנסים לוויכוחים מיותרים ולשפה מכאיבה או פוגעת חלילה, אבל לא חייבים להתחבא תחת ענני עמימות.
תכלס אפילו את האסטרטגיות שלי אני מגלה זה לא הופך אותן לעובדות פחות. הן רק מוערכות יותר.
והאמת אמת….הכי בפשוט – שבבפנים שלי – אחרי הרבה כל כך עבודה משותפת שלנו – אני סומכת עליכם בטירוף שאתם יודעים להפריד. בין השדה שלי לשדה שלכם, בין הדרך שלי לדרך שלכם, בין הבחירות השונות, ואפילו ביהודית מדוברת אני אגיד את זה – בין המסע הנשמתי שלי ושלכם.
מאד הרבה אני כותבת , מספרת ומדברת על הקשיים שלי בדרך: על הדמעות שלי, על העבודה שלי – האימון האישי שהוא חדר הכושר הנפשי שלי, על הנחת שלי על ההצלחות שלי. אבל אתם יודעים שאני רואה גם את הקשיים שלכם, את הדמעות שלכם את העבודה העצומה שאתם עושים עם עצמכם , את ההצלחות ואת הנחת.
רואה ומעריכה.
אני מדברת על הצד שלי – רק משום שאין לי זכות ויכולת לתאר את הדרך שלכם. כמו שאמרה רחל המשוררת – "רק על עצמי לדבר ידעתי". אני יכולה לחלוק עם אחרים רק את מה שאני רואה דרך העיניים שלי או להעניק לאנשים את הזכות והיכולת לשפר את איכות החיים שלהם ואת הקשר עם הילדים שלהם והסביבה באמצעות עצות ודרכים אימוניות שאני יכולה לחלוק איתם – מה שעבד אצלי יכול לעבוד אצל אחרים (ככה זה עם אמא אנלפיסטית, כל היום היא תוקעת הנחות יסוד מה – nlp) וכך באמצעות מקפצות הגדילה שאני עברתי להושיט יד למי שעכשיו באמצע לצמוח כדי ללטף לו אט לה את הראש ולהגיד להם "גדל".
ואז אנשים שואלים אותי – איך?! איך את לא מפחדת לכתוב על הילדים שלך?! ואני יודעת שהם לא מבינים. הם לא מצליחים להפנים את הנקודה המיוחדת שהצלחנו אנחנו- אתם ואני- להגיע אליה- ההכרה כל אחד בדרכו שלו, סופסוף בלי ביקורת (כן כן…. גם מצידי….) ועם כבוד (כן כן …. גם מצידכם, מרגשים שאתם).
וכשברור לכל אחד המקום שלו, השביל, הדרך, והיכן מונח הלב, שם נמצא השקט הפנימי גם כשיש קולות חיצוניים אחרים.
ואני יודעת שאתם יודעים כמה אני אוהבת אותכם כמה נחת אתם מסיבים לי, כמה כיבוד הורים אני זוכה לראות מכם איזה אחים מקסימים אתם זה לזה וכמה ערכים וכישרונות ויחודיות יש בכל אחד מכם. ובאותה מידה אני יודעת כמה אתם אוהבים אותי, אותנו, כמה אתם מעריכים, מתבוננים ולומדים, אוהבים וצריכים את הקרבה שלנו, ואפילו מצליחים לצחוק יחד על הסיטואציות הבלתי אפשריות שנוצרות בעינינו (ההומור השחור שלנו ורוד פוקסיה עם נצנצים זוהרים……)
וכשזה המקום הפנימי – אנחנו יכולים לתאר את הדרך שלנו , כל אחד מנקודת המבט והנוף שלו, ואין טיפה נוגעת בחברתה. אני שלכם ואתם שלי – גם אם יש אלף נתיבים בכביש העצום הזה שקוראים לו החיים.
נו , ילדודס,
איך נסביר להם את זה?!
יש לזה בכלל מילים? יש דרך לכמת את העבודה הנפרדת והמשותפת שעשינו? את הפודקאסטים שעשינו עם עצמנו בלילות אפלים של מכת חושך עד שראינו כולנו את האורות בקצה המנהרה?!
אגב, נשומאלך, יש סיכוי שצריך לעשות איזה פודקאסט ביחד. כמעט לכל אחד יש היום פודקאסט ואני, ארכאית שכמותי, בכלל הלכתי לחפש במילון מה זה.
הסכת.
בעברית זה הסכת.
אז הלכתי לבדוק מה זה הסכת.
להסכית- זה להאזין בתשומת לב (לב!), להאזין בצורה קוגניטיבית כלומר לשלב מודעות ומחשבה.
וואלה, בדיוק מה שעשינו !!! כבר ייצרנו לנו פודקאסט – הסכת.
פודקאסט של חיים, הסכת של מוח ולב.
אולי בסוף הם כן יבינו,
כי תמיד כשמשלבים מוח ולב -עוצרים רגע להקשיב מהלב ולהבין מהאוזניים, אז קורה משהו וזה מתפדקסט לבד.
מי לוב יו, ילדים שלי.
יו נואו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
