יש סיפורים שמנסים למשוך דגים באורות נוצצים. הסיפור הזה שוחה לאט, בשקט, אבל הוא אחד הדגים הגדולים, וכשהוא פותח את הפה - כל הקוראים נכנסים פנימה...| מוזמנים להכנס ולגלות את הסוד שמאחורי הסיפור 'תפורה מראש'

ספר הביכורים של עורך ומנהל הדיגיטל בהידברות, דודו כהן - "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים" – הוא יוצא דופן, משעשע, מרתק ולא דומה לשום דבר אחר על המדף

"וזה החלק שבו הספר מקבל את התפנית הכי בעייתית והכי אפורה מבחינה מוסרית. ייתכן כי הסופרת ניסתה להעביר את הנטייה האנושית לזהות את הבעיות שלנו אצל אחרים, ולהשליך² את הכאבים הלא פתורים שלנו עליהם ובכך לגרום להם נזק – בדיוק כמו שרוזי מסיקה שנוגה סובלת בנישואיה, בזמן שהיא עצמה עוד טרם הגיעה להבנה המלאה מה קרה בנישואיה שלה..."

מצד אחד, מדובר בספר שנראה על פניו כספר פנטזיה לכל דבר. הוא עשיר וצבעוני, כמעט קולנועי בויזואליות שלו. הוא עשיר בדמויות ראשיות ודמויות משנה ורקע. הוא מקבל רקע היסטורי מקדים ואף אגדת כנפיים מסתורית שנמסרת בלחש מדור לדור. מחזיק בתוכו את כוחות הטוב וכוחות האופל, עם אנטגוניסט שמהווה את הרוע המוחלט שממש מעביר צמרמורת פיזית בקריאה שלו.

"חלום בדיל הוא הדמות החילונית היחידה שמקבלת קול אנושי קרוב ולא מוקצן. מניעיו טהורים, כוונותיו ורגשותיו נהירים לקורא והתהליך שלו הוא הקל ביותר לקריאה ועיכול. אך הוא יוצא מן הכלל שאינו בא ללמד על הכלל. כי כל שאר הדמויות, שומרות מצוות ושאינן, נגועות אף באותה הקצנה שמאפיינת העולם של המאה ה-22 ביקום הסיפורי הזה. כולן רעות וחסרות מצפון באופן מעורר תמיהה, כולל בני משפחתם של חני ויצחק או הוריו של עלעל, תאומו של צמח...."

הספר הזה אינו עוסק רק בבורחים, אלא גם במי שנשאר מאחור. במי שמפסיד את ילדיו בשתי ידיו. במי שרוצה כל כך לתקן – וכבר אינו יכול.

"הסופרת מפרקת אט־אט, ובאומנות סבלנית ורגישה, תהליך שלם של גילוי כיצד הקשר בין מוריה לפסי הוא קשר מיטיב בבסיסו, אך גם כזה שהיווה את המקור הישיר לכאב של שתיהן. כמה שהקשר הזה מתוק — ממרק העוף הראשון ועד הנשיקה מהשמש שמוריה מביאה מירושלים היישר אל פניה הקטנות של פסי — כך הוא טעון ומורכב: מטראומה, מאובדן, מרצון נואש לתיקון..."

"נועה אמנם הולכת אל היקום המקביל ההוא על חוף הים, אבל היא בעצם הולכת אל תוך כל מה שהופך אותה להיות "נועה" ובמקביל גם אל תוך נפשו של נתי. אותו נתי יקר וטוב שאוכל איתה ארוחת ערב ושומע את כל התלונות שלה על העבודה — אבל כזה שהיא, ואפילו לא הוא עצמו, מכירים באמת..."

"זו צורת כתיבה שממקמת את הקוראת, בעל כורחה, בעמדת הצופה חסרת האונים, המביטה מעבר לחלון ורואה סמיטריילר שדוהרת היישר אל תוך גינת משחקים שוקקת ילדים. היא גורמת לה לרצות לזעוק: 'מה אתם עושים?!' — אבל באותה נשימה מאלצת אותה להשלים בצער עם כך שאת הזעקה שלה — הם פשוט לא שומעים..."

"מירי היא גם הדמות היחידה שמספרת בגוף ראשון, והקול שלה – תמים, חריף ומצחיק – מצליח לחשוף אמיתות כואבות על המבוגרים סביבה, לפעמים בלי שתבין בעצמה עד הסוף מה בדיוק נאמר שם..." | ביקורת ספרות עם יהודית אלפי