"מרור? כן כן. אני יודעת. גם לי יש ממנו בכל הטעמים. אבל הייי, מברכים עליו! בימים רגילים עושים ממנו סלטים יוקרתיים עם רוטב ותוספות שוות, חמוציות ונשנושים. היום הוא מרור, מחר הוא סטייל. היום הוא האתגר, מחר הוא מי שאנחנו בגלל העבודה הקשה שעבדנו. היום הוא הגלות- מחר הוא הגאולה..."

"במהלך השיבוץ את תשימי לב לבד, למה דחוף לך ואת לא לא לא וותרת עליו, ומה סתם מוסיף לחץ כרגע ולא בטוח שמאד מאד נחוץ ותדעי ללמוד לוותר או לנטרל את מה שיגרום לך ללכת אחורה במקום להתקדם..."

"עִם הֲדַיְיסוֹן מֵחֹרִים הִיא שׁוֹאֶבֶת הַשְּׁחֹרִים . מְעַרְבֶּבֶת רָם וְסוֹדָה מַסֵּכוֹת כְּמוֹ שֶׁל הַדּוֹדָה, מַבְרִיקָה וּמְצַחְצַחַת הַפָּנִים זְוָעָה שֶׁל נַחַת..."

"וסירים? לא היו אז לכל משפחה את כל התצוגת סירים שיש לנו היום: אחד לדגים, אחד לדגים שנעלבו, אחד לחריפים ואחד סוטאז', אחד עמוק למרק, שטוח וגמיש לעוף, ועוד אחד עם מכסה זכוכית לאוכל שרוצה להרגיש שחרור. היה סיר אחד..."

"זה נכון. כשילד מחליף לבוש הוא באמת עשה צעד אחד קדימה או אחורה. אבל יש עוד משהו שאנחנו נוטים לפספס אותו ובעיניי זה פספוס ענק..."

"בטח כל הבנות צרחו לך מהתרגשות, ושמו כתר על הראש שלך ואולי פתחו קונפטי לחגוג, ואת, את בטח ניצבת שם קצת הלומה ומבולבלת. אולי מאוכזבת שאת נשארת. ברצון היית מוותרת שם לכל שחורות העיניים להיות המלכות..."

"אני, דסי זייבלד, מצהירה בזאת, שכן. אני משתמשת במסכות. כל השנה. המסכות שלי לא רק שלא פוגעות באמת הפנימית שלי, אלא מסייעות לי לשמור ולשמר אותה..."

בשעה זו, שאני עוטפת ברחמים גושי בשר אדמדמים בעלעלי כרוב ירקרקים, בדיוק בשעה הזו, אמא אחת מחכה לבן השבוי שלה. מגלגלת את העלה. אשה אחת שוכבת במטה וכואב לה מדי והיא לא יודעת מה יהיה מחר

כמו בתחומים אחרים בעולם שהתפתחו לאט לאט והביאו מתכון ברור וידוע לדורות הבאים, כך גם תחום ההתמודדות עם נוער נושר הולך ומתיישב, הולך ומתבהר ויש כל כך הרבה אימהות שסללו פה דרך, בדמעות, בצעדים עיקביים, לאפשר לדורות האחרים שיבואו, להתמודד באופן בריא עם קשת התחושות בהתמודדות הזו... | דסי זייבלד בטור נרגש לאחר ערב גיבוש עם אימהות שהותירו חותם על גשר ההתמודדות

אנחנו עסוקים בפירות, באדם שהוא כעץ השדה, בנטיעות ובברכות. ויש אנשים, ואני מדברת לאמהות, פשוט כי אני אמא, שמה שמזכיר להן העץ שלהם, הגזע, הוא דווקא את מה שנשר מהענף, את הילדים שלא מחוברים לעץ בדיוק כפי שחלמנו. את הפצע הפתוח.