כשנסענו ל"גרוס גלוקנר" – הר גבוה מאד באוסטריה, קראתי על המקום לפני שהגענו. קצת אינטלגנציה לא מזיקה. היה כתוב שאת הכבישים על ההר המושלג הקר והגבוה, אלה שאנחנו נוסעים בהם כיום – כבשו ברגליהם החיילים הרומיים העתיקים. מרב צעדים של חיילים נכבשה הדרך. הונחו אבני הדרך, נסלל הכביש.
הסתכלתי על הדרך הכבושה. כמה מאמץ וטרחה ואנשים וצעדים דרכו כאן כדי שעבורינו תהיה הדרך נוחה וברורה. זה כוחו של כיבוש. הימצאות הכביש.
היו שם כמאתיים אמהות באולם.
יש לי הרגשה שגם יותר. מכל הסוגים הטעמים הצבעים והגדלים. חלקן הכירו זו את זו ופטפטו וחלק הסתכלו סביב וניסו להתחיל שיחה.
וכן, אני מדברת על ערב האמהות של אהבת עולם בשבוע שעבר. ואני יודעת שחלף כבר שבוע וקצת – ועדיין אני רוצה להניח פה כמה מילים על האירוע הזה.
כי מה שקורה פה זה מהפכה שקטה, אולי כבר לא כלכך שקטה , שנותנת כח להמון אמהות, להרבה בתים, שסוללת תקווה לקשרים ואהבה ופותחת את הזרועות לחיבוק ענק לילדים שלנו ולעצמינו.
מה שראיתי שם היה עַם של אמהות, שמחפש תשובה אחת שאינה קיימת, ועושה סיעור מוחות ובא להקשיב ואולי לומר "נעשה ונשמע". מאות נשים שמוכנות לאחוז את האתגר הלוהט בידיים ולעשות המון שינויים, עבודת מידות והחלטות חדשות – כדי להתקדם אל הגשר המרגש הזה של הורים וילדים. אל הגשר הזה ששנים אנחנו לא יודעים איך לבנות אותו בצורה שלא יקרוס.
ראיתי אמהות שבלי שום מילה ספציפית, קיבלו פתאום אישור לדברים שהן חוות ומרגישות, ללבטים, לשאלות להתמודדויות ולקריסות. היו כאלה שרק היו צריכות לקבל את מעגל היחד הזה של ה"אני בסדר" של השותפות הזו לבלגן שנוצר לנו בבית. אמהות שהזדקפו להן הכתפיים ושוב הן הצליחו להרגיש את הכובד של הכתר.
כבר כמה שנים שאני, הן ממעמדי כאמא מתמודדת (שלא לומר מתמוטטת….. ויללא תצחקו, הומור שחור הוא הכי וורוד זורייח שיש) והן מעמדתי כמאמנת רגשית, אני רואה את המספרים הגדלים והולכים של הילדים שמחפשים את דרכם – ואני אומרת שאחנו בתקופת ההשכלה, ואולי את התשובה שלנו נמצא בכתבי הרש"ר הירש או בסיפורי הרב להמן העתיקים. כי אם פעם זה היה ילד בעיר שכל העיירה דיברה עליו ועל החינוך הכושל של ההורים שלו, (גם אם לעיירה הנידחת קראו ביג אפל ירושלים…) היום זה ילד בבנין, או יותר, ואלו ילדים של טובי המחנכים/ות למיניהם. של רבנים, מבתים שהם שמנה וסלתה וכבר קצת מבהיל לדבר על על החינוך של השכיינים, כי מרב שאנחנו פוגשים את התופעה – מרגיש לי שצריך לייצר בפייזר חיסון שישמור לנו קצת על הילדים שלא יידבקו מהחיידק הזה שמוציא אותם מהשמורה…
כשהייתי ילדה קטנה, כולם היו מוכשרים ונורמליים, ונורמטיבים מאד. ואם היה ילד שחס וחלילה לא היה ממש בקו, למשל תסמונת דאון או חלילה שיתוק מוחין, החביאו אותו בבית. חיפשו אשמים, היה אסור לדבר עליו כי זה השפיע על ישיבות ועל שידוכים ועל כל המשפחה. לאט לאט הפכו הילדים הצדיקים האלה ל"מיוחדים" ולכתר עבור כל משפחה נפלאה שגידלה אותם. פתאום הבינו כמה כוחות ומיומנויות רכשו בני המשפחה הזו בגידול הילדים המקסימים, וכמה מתוקים ומוכשרים ומלאי לב הילדים עצמם והמחסום נפרץ. מותר לדבר, מותר לשתף, לאהוב, והכל בסדר.
אני מרגישה שאת המהפכה הזו אנחנו עוברים עכשיו, ב"ה מול ילדים בריאים מוכשרים רגישים ושמחים – שבחרו דרך אחרת – ובלי כוונה, בהכרח או שלא, הכניסו אותנו להסגר. ( טובבב, לא הם, אנחנו. זה אנחנו שהרשינו לנו להיכנס מאחורי חומת הסודות של מה שלא רואים ולא מדברים עליו לא קיים…)
ומה שראיתי בערב האמהות היה שלב נוסף של פריצת הסגר הזו.
מותר לדבר, לחלוק, לבכות ביחד – לצחוק ביחד, להתפלסף, להחליף ידע, שמות והתנסויות. מותר להיות. בלי להרכין ראש. בלי לחפש אֲֹשָמוֹת. בלי להתנצל כל הזמן ולתרץ ולהסביר. רק להיות.
והרגע הכי מדוייק לי לכל מה שכתבתי כאן למעלה היה כשנעמי על הבמה שאלה – "כמה שנים לא ישנתן?! מי ישֵנה פה טוב?! אז שתספר לנו מה היא לוקחת…" וכולנו צחקנו. בשניה אחת הפכנו כולנו לקהילה – על ידי בדיחה קלילה שהיא חלק מהחיים שלנו בתקופות כאלה ואחרות.
האהבה הראשונה שאנחנו מקבלים מהארגון הזה, אהבת עולם, היא האהבה לנו לעצמינו בלי תנאי, בלי הצורך להוכיח משו. בדיוק כפי שנמשיך הלאה להעביר לילדים שלנו. אהבת עולם.
תודה לגברת נעמי סובול, ולרבי יצחק בעלה, על העשיה האמיצה ופורצת גדר שהם מניחים עבורינו. סוללים דרך חדשה, כובשים עבורינו הרים בלתי עבירים.
יום אחד מישהו יילך על ההר הזה, יסתכל על הדרך הכבושה ויגיד וואו.
אני מרשה לעצמי לומר כבר עכשיו.
וואו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
