הרהורים נוגים במוצאי ט' באב

בס"ד

 כבר בבוקרו של ערב ט' באב – חשתי מדוכדכת למדי .

להיכן הלכה לה המוטיבציה?- שאלתי את עצמי . מה עובר עלי ?

כן . זה ברור. בית המקדש נחרב – ועדיין לא נבנה. אך מה מעבר לזה ?

אני חושבת שאחת התשובות לכך הינה תחושת חוסר האונים. במקצועי כמייסדת שיטת "ריסטרט" להצלחה , אני כל הזמן עסוקה להשכין שלום . בין הורים לילדיהם, בין מורות לתלמידותיהן, בין כלות לשוויגרותיהן  ובייחוד בין נשים לעצמן – וכמובן ביני לעצמי !

עבודה זו דורשת המון מחשבה ומאמץ. מאמץ להבין את העומדות מולי, מאמץ להקשיב, מאמץ לא לשפוט ובעיקר לתת כלים להשכנת שלום …

והנה – עוד שנה שלא באה הגאולה ! עוד שנה שכפי הנראה עדיין לא תיקנו את עניני בין האדם לחברו מספיק . זה לא נשמע לכן מייאש קצת?

אך אל דאגה ! ט' באב זה בדיוק הזמן שלי ( זאת שתמיד משתדלת להיות שמחה ומאושרת ) להרשות לעצמי להיות קצת מדוכדכת. קצת עצובה. ואף אחד לא יגיד לי שזה לא בסדר. כי יום ט' באב ניקרא "מועד". מועד לבכי , מועד לעצב. פעם בשנה גם הקב"ה בוכה אתנו – וישנה סיבה מוצדקת גם לבכי שלנו.

קראתי פעם שאישה לפעמים צריכה להרשות לעצמה לשקוע – ובכדי שתוכל לזנק שוב כלפי מעלה – עליה תחילה לגעת בקרקעית. ככול שתיגע בקרקעית בעצמה רבה יותר – כך הזינוק למעלה יהיה גבוה יותר.

אז זה בסדר להיות קצת מדוכדכת , וזה בסדר להיות קצת עצובה –

 אך לא לשכוח לאחר מכן לעשות זינוק בעליה !

 נ.ב

אם יש לך שאלות בנושא: חינוך העצמה ומודעות – את מוזמנת לשאול כאן בתגובות .

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

האם באפשרותך להצמיח את הילד שלך ?? ממתי מחנכים מזבח? רק רציתי לשיר לך… למה כל כך קשה לנו לסלוח? / שולמית חזן תרגיל מעניין: תשמרי את החלום שלך במעטפה:)