בס"ד
כבר בבוקרו של ערב ט' באב – חשתי מדוכדכת למדי .
להיכן הלכה לה המוטיבציה?- שאלתי את עצמי . מה עובר עלי ?
כן . זה ברור. בית המקדש נחרב – ועדיין לא נבנה. אך מה מעבר לזה ?
אני חושבת שאחת התשובות לכך הינה תחושת חוסר האונים. במקצועי כמייסדת שיטת "ריסטרט" להצלחה , אני כל הזמן עסוקה להשכין שלום . בין הורים לילדיהם, בין מורות לתלמידותיהן, בין כלות לשוויגרותיהן ובייחוד בין נשים לעצמן – וכמובן ביני לעצמי !
עבודה זו דורשת המון מחשבה ומאמץ. מאמץ להבין את העומדות מולי, מאמץ להקשיב, מאמץ לא לשפוט ובעיקר לתת כלים להשכנת שלום …
והנה – עוד שנה שלא באה הגאולה ! עוד שנה שכפי הנראה עדיין לא תיקנו את עניני בין האדם לחברו מספיק . זה לא נשמע לכן מייאש קצת?
אך אל דאגה ! ט' באב זה בדיוק הזמן שלי ( זאת שתמיד משתדלת להיות שמחה ומאושרת ) להרשות לעצמי להיות קצת מדוכדכת. קצת עצובה. ואף אחד לא יגיד לי שזה לא בסדר. כי יום ט' באב ניקרא "מועד". מועד לבכי , מועד לעצב. פעם בשנה גם הקב"ה בוכה אתנו – וישנה סיבה מוצדקת גם לבכי שלנו.
קראתי פעם שאישה לפעמים צריכה להרשות לעצמה לשקוע – ובכדי שתוכל לזנק שוב כלפי מעלה – עליה תחילה לגעת בקרקעית. ככול שתיגע בקרקעית בעצמה רבה יותר – כך הזינוק למעלה יהיה גבוה יותר.
אז זה בסדר להיות קצת מדוכדכת , וזה בסדר להיות קצת עצובה –
אך לא לשכוח לאחר מכן לעשות זינוק בעליה !
נ.ב
אם יש לך שאלות בנושא: חינוך העצמה ומודעות – את מוזמנת לשאול כאן בתגובות .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואו