אני זוכרת, אפילו שזה היה מזמן, את המשפט הראשון בהרצאה הראשונה על הנפש פנימה, אליה האזנתי בהיותי סטודנטית צעירה.
מי שמקשיבה בכיתה, מי שמקשיבה עמוק לאנשים, מי שאיכפת לה ממילים, מבינה כמה משמעות גדולה יש ליכולת 'הרוח הממללא' שקיבלנו, גם כשאנחנו מדברים וגם כשמישהו אחר אומר משהו. גם כשמישהו מחמיא וגם כשמישהו פוצע או מפחיד במילותיו.
חיים ומוות ביד המילים.
זה התחיל מזה שמישהי בכיתה שאלה שאלה. באמצע השאלה שלה, אולי בעצם ככה יותר בכוון של לקראת סוף משפט השאלה שלה, אחת אחרת שישבה לידה, התערבה תוך כדי, ושללה לה אל חלל החדר את השאלה שלה, ואמרה, "נו, מה פתאום".
המרצה, אשת מקצוע מהשורה הראשונה, בלמה את המפריעה ומיד העירה לה, "תעצרי בבקשה". המרצה נכנסה למרכז חצי הגורן בו ישבנו כולנו וניצלה כבר את הרגע שנוצר ללימוד בפני עצמו: "לפי כללי השיעור שלנו, זוכרות? אין אפשרות", היא המשיכה, "אנחנו לומדים על הנפש שלנו, אין אפשרות לזלזל או לסתור שאלה של מישהו אחר", ואז היא לקחה עוד נשימה, ואמרה לנו שלוש מילים בעיניים מאוד ברורות. היא נעמדה והסבירה: "זו השאלה שלה". וכולנו בכיתה הבנו.
לאנשים שונים יש שאלות שונות בזמנים שונים של החיים. יש לכבד אותן. כי שאלה היא לא סתם בקשת הלוואה של סוכר מהשכנה. השאלות המהותיות שלנו הן בסיס עולמנו הפנימי בעת שהן נשאלות, הן מה שמטריד אותנו או חסר לנו בתקופה הזו והזו של החיים.
"איך היה ללדת בבית החולים הזה?", "איך מתייחסים לבנות בסמינר הזה? כדאי לי בכלל להירשם לשם?" "זה כואב אחרי הניתוח הזה?", "איך זה לגור איפה שאתם גרים?".
המרצה המשיכה, לקחה נשימה מהאף, הוציאה אוויר אט אט מהפה ואמרה:
"לעולם על תתערבי למישהי אחרת כשהיא שואלת. זו השאלה שלה, והוסיפה: "אנחנו יודעים את כל השאלות של עצמנו, אבל אנחנו גם יודעים בתוכנו את כל התשובות".
או לפחות ממי כדאי לחפש אותן.
וזה משפט שהולך איתי עמוק עמוק, כהמחשה למשמעות מתן תורה.
מה זה אומר שאנחנו יודעים דברים בתוכנו?
מה זה אומר שאנחנו חוזרים אל ידיעות פנימיות בתוכנו בעקבות זמן חדש שהגיע אל פתחנו, או סיטואציה חדשה, מה זה אומר לחזור אל זכרונות מידעתיים, רגשיים, או עובדתיים שנמצאים בתוכנו ולא היו נגישים לנו עד אותו הרגע.
זו תחושה עילאית ומאושרת.
זה המלאך שסותר.
זה לחזור אל זיכרון טוב, או גם אל זיכרון קשה, שהוא הכי שלנו, שלא בהכרח היה פתוח לגישה עבור עצמנו. לחזור בתהליך שקוראים לו "היזכרות". פעולת ההיזכרות אינה הזיכרון, כי זיכרון נצרב פנימה לא בדיוק באופן בו הוא התרחש. הוא נצרב עם כמה פלוסים עליו: זה הוא, פלוס איך שתפסנו אותו, פלוס מה שהוספנו או הורדנו ממנו, פלוס באיזו שכונה גרנו, מה היו הכללים, פלוס איך הגיבו לנו, ועוד פלוסים נוספים.
ידע שחוזר אלינו אינו דומה, כמו שאנחנו יודעים, לידע חדש.
קצת קצת, כמו הנשמה שחוזרת אלינו, מודה אני, בבוקר.
קצת קצת, כמו ילדה שמתגעגעת לקשר שהיה לה פעם עם אמא, לפני שאמא היתה עסוקה, וחזרה להיות פנויה לה.
קצת קצת, כמו השבת אבידה, שהאדם מזהה בדיוק מתוך הרבה חפצים את שלו.
קצת קצת, כמו, לשוב בתשובה.
לאן בדיוק חוזרים?
אל ידע אלוקי שידענו, רק חינוך וחברה, שהסתירו אותו מאיתנו.
קצת קצת, כמו ביטחון עצמי שהיה לנו בתור ילדים, ואבד. כשהוא חוזר, אל מי הוא חוזר? אל הידיעה שהייתה שם לפני הכל, בינקות, של כמה מהממים היינו כשהיינו קטנים, לפני שהסבירו לנו כמה אנחנו לא שווים או טועים.
זה הרי עובד בדיוק כמו, "תזכירי לי? תזכירי לי איך קוראים לספר הזה? ואת יודעת, רק ששכחת, אבל אם יגידו לך את שמו, את מיד תגידי, "אה כן כן, ברור, זה זה". זו החזרת מידע ברמה הכי נעימה שיש.
וכך בדיוק, כל שנה, כשהמתן בא, יש לנו אפשרות חדשה, להחזיר אל עצמנו, מידע שידענו. זה נעים בנשמה.
יום יבוא, אני מאחלת, וכל מי שרחוק, וסגר עבור עצמו את פתחי האפשרות של כניסת הידע התורני החדש-ישן שלו, יוכל לסובב את השלט ולפתוח את הלב. להנות מהעומק של שבועות ולא רק מביכורים ופשטידה של גבינות.
כי ליהודים יש כמובן, בחירה, אבל בעומק בעומק, אין להם ברירה, נשמה יהודית יודעת בדיוק מה היא אמת לאמיתה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהמם!
מצטרפת לתפילה –
לשובם של כל נשמה יהודית לבוראה
אין עוד מלבדו!