אז בליל התקדש החג, יוצאות בנות השכונה, ובינהן הנכדות שלי לחולל בין הסוכות .ל"סיבוב סוכות". לראות של מי הסוכה הכי יפה ולמי יש קישוט ממש חדש ומיוחד, ומי השקיע כמה ומה….
פעם פעם
בתקופת האבן , כשנולדתי , היה סוכות חג מאד מאתגר . ווייז היקרה עדיין לא נולדה, ובימי החג שינה הרחוב את פניו : מבני ארעי מקרשים וסדינים מילאו את המדרכות, ואיכשהו, הצלחנו פכולופן לפלס את דרכינו בין גושי המגורים שצצו (וגם נעלמו) כמו פטריות אחרי הגשם לכבוד החג הכייפי הזה….
תבינו, השכונות היו קטנות ישנות וצפופות . מרפסות בגודל סביר למשפחה ממוצעת- היו מותרות ודי נדירות, ומטבע הדברים חג הסוכות הציג מצב חדש של גדודי סוכות שנבנו על כל מטר מאוזרח- לטובת המון אנשים שרוב השנה גרו בכלל לגובה . בשבוע הזה ירדו כולם למדרכה או לחצר הביתית -לשבת בסוכות שבעת ימים יחד עם כל השכונה. בפרט בשכונה שבה העברתי נתח נכבד מילדותי, בחליסה , היכן שהבאביס והזיידיס שלי היו גרים. (סבות וספתות)
בגדול אני חושבת שאני הייתי "מאחרויני הדוירויס " של סוכות צ'כונה. הדור הבא כבר למד להוציא מרפסות ועמודים , זה שאחריו התקדם לרלסים, והבא בתור כבר בונה ממד עם ג'קוזי מקורה שהופך לפרקט לסוכה .
וכך, בליל התקדש החג , כשהרחובות היו מלאים במבני ארעי מכל הסגנונות: גותי, בארוק, באוהאוס, ימתיכוני ופוסטמודרני – היינו אנחנו, הילדים עוברים מסוכה לסוכה, דופקים על הדלת (או על הסדין…) ומבקשים לראות תסוכה.
ככה ראינו שלרב רוטנר היו מלאאאא קישוטים מבריקים מאמריקה, ושאצל שרול כויהן הצייר היו המון עבודות אומנות, ואצל ענת ורונית שלא היו דתיות היה כתוב "ברוך אתה בבואך ברוך השם בצאתך". ושהסוכה של בנשמחון היתה צרה ממש, וליד סנדר גרו ערבים והיה קצת מפחיד לעבור שם ולרוזנבוים היו סדינים מצויירים מאד יפה והם לא היו צכים לתלות קישוטים. כך עברנו, חבורת בננות (לפעמים גם בננים קטנים), בסוכות של כל השכונה, והיינו שופטות מטעם עצמינו לחלוקת תארים לסוכות ולבעליהן.
ובלילה, כאשר חזרו האבאים מבית הכנסת נשמעו מכל הסוכות הצפופות קידושים ועניות אמן קולניות, וניגונים ושירה בנוסח של מרוקו והונגריה, באידיש ובעירקית, וגרירה של כסאות עץ ישנים, ומריבות בסיעתא דישמיא, ואמא אחת בכל סוכה- שמהסה את כולם "כי אנחנו בחוץ" ו"אתם עושים לי בושות".
הסוכה שלנו,שלנו ממש, בילדותי המאושרת והעשירה (הכל יחסי, אמיגוס), בקרית אליהו, היתה כבר יעני סטייל. במרפסת. מרפסת קטנה פתוחה, שנסגרה עם השנים בגגון , שלפני סוכות אבא שלי הגיבור (הייתי בטוחה אז שהוא גיבור עולמי!!!!! ושאף אבא בעולם לא העיז לעשות מה שהוא עושה. היום אני יודעת שצדקתי ) היה עולה לגג ומזיז את הגגון כדי שיהיה אפשר לשים סכך.
אבא היה שם סכך ותולה את הסדינים ואז הגיע החלק האומנותי של המופע. אמא שלי שתחיה, עם ידי הזהב שלה, והיצירתיות, והאומנות- יצרה קישוטים מופלאים לסוכה הפיצית שלנו. מכלום, משומדבר, משאריות קטלוגים של טפטים, מחומרים נפסדים, מחלקים אבודים של חפצים ישנים- אמא שלי הפליאה לעשות.
מי בכלל ידע נייר קטיפה מהו, או פייטים, או שקפים צבעוניים או תלת מימד .
אמא שלי יצרה הכל בעשר אצבעות ובהמון כישרון סבלנות ואהבה, תוך שאנחנו משתתפים או צופים.
בסולם הדרגות והשיפוט שלי – ובעיני גם אז וגם היום – הסוכה שלנו היתה הכי יפה. מכל הסוכות של חברות שלי, או של השכנים . הכי יפה וזהו .
והיה כלכך נחמד ונעים לשבת בה. וכך בלילות או בימי החג, ישבנו בסוכה המותק שלנו, אבא ואמא וכמה ילדים מתרגשים, וסעדנו ושרנו ושמחנו.
ובסוכה, כמו בסוכה – אין חוצץ ואין נוצץ כולם שומעים את כולם אז איז (as is) וכמו ילדים קונדסים, כששמענו שירה מהסוכה של נתן ואחיו מעבר לדשא – הצטרפנו אליהם. וכששמענו את המשפחה של שפיגל מרננים "ושמחת בחגיך"- שרנו איתם. או של וולך הגבוהים, זימררנו איתם. וכך הצטרפנו וחיזקנו בשיר ומזמור את כל מי שהשמיים הוליכו אלינו את הקול שלו…..
ובבוקר, כשאבא שלי בא לתפילה- ניגשו אליו השכנים לצחוק יחד על השירה השכונתית המשותפת שיזמנו……
גדלנו.
היום אני האמא הזו שמהסה את הילדים בסוכה שלא יעשו לי בושות.
הסוכות מתנופפות במרפסות, רחוקות זו מזו ובלי דלת לרחוב, והילדים לא ממש יכולים לעשות סיורי סוכות והשוואות , ולכולם בערך יש קישוטים מאמריקה , עם מלא נצנצים ואורות, אפילו בזול- יעני עשר בעשר .
ובכל ליל חג
כשהכוכבים נוצצים מבעד לעננים ושירים נישאים באוויר מסוכות שיש אליהן מעלית או דרגנוע מצ'וכלל, משהו מתגעגע בי מאד לתקופת האבן של אז, לפשטות, לצפיפות, ליחד, להתרגשות מכל קישוט נוצץ, ולתמימות ההיא- שאם נדבר בשקט בסוכה לא ישמעו את הריכולים שלנו ….
ואתם,
אם ישלכם זיכרון אחד כזה שנוצץ בכם מבעד לסכך, תנו לו לקשט את הסוכה הפנימית שלכם ותנו לו לזהור מכם החוצה.
יש סוכות נצח.
הן נמצאות בתוכינו , בחוויות ובסיפורים שלנו. אולי הן אפילו אנחנו. הדבר הארעי הכי קבוע שיש .
הן סוכות השלום הכי יציבות.
תקשטו אותן בכם.
בתמונה : סוכת הפלא של זיידי שלי, זיידי ביגדו ז"ל, שאפילו זכתה במקום שני בתחרות של עיריית חיפה, בתמונה שצולמה ע"י צלם עיתון כלבו, לתמונת שער לעיתון החג .
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
