כלכך הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה השם רוצה ממני.
כלכך הרבה פעמים אנשים אומרים לי תחשבי, תחשבי חזק, מה השם רוצה ממך .
ואז גלגלי השיניים במוח שלי מתחילים לחרוק חזק חזק ןאני מחפשת ומפשפשת במעשי מה אני צריכה לתקן, מה בדיוק בסיפור הספציפי הזה סמלי עבורי שזה בדיוק (מרקר על בדיוק) מה שהשם רוצה שאשנה , כיצד הוא רוצה שאנהג , ובמילים – חשבון נפש נוקב במה אני לא בסדר.
בגלל שאני ביקורתית כלפי עצמי אני תמיד מוצאת . וזה דוקר ומייאש ומכאיב ומרגיש כמו גלות של גלגולים בשלג.
אז קצת הפסקתי עם זה. אל תגלו.
לאורך השנים, עם כל מיני התמודדויות שהיו לי – השפה הרווחת הייתה אז "תחשבי מה השם אומר לך בזה, מה הוא רוצה ממך" והתרגלתי לחשוב דרך רצון השם.
פעמים רבות הגעתי למחשבות שהייתי בטוחה, אבל ממש בטוחה, במאה וארבע אחוז, שזה בדיוק מה שהשם רוצה ממני . זה הרי ברור, אני יודעת. זה כתוב לי במציאות, זה חרוט לי על השריטות בלב, זה נוזל לי בדם של הכאבים, זה שקוף לי בטיפות של הדמעות. אני יודעת מה השם רוצה ממני ,מה אני צריכה לתקן עכשיו , לאן הוא רוצה שאני אתקדם, ומה הארץ המובטחת שלי. אתם יודעים – שחוסר הידיעה הכי גדולה נמצא בידיעה שנראה לנו שהיא הכי גדולה . כשאני חושבת שאני יודעת הכל, יש סיכוי שאני יודעת הכי פחות….
ויום אחד….. (ככה מתחילות כל האגדות הטובות… לא?!) שקשקו לי כמה אבנים בכיס המרה, נדלק לי הלבלב והובהלתי אל בית החולים עם חום גבוה ועם דלקת לא סימפטית בבטן. נכנסתי לצום של כמה ימים (זה הטיפול השמרני לנושא ) והובטח לי פרס ראשון- ניתוח להסרת כיס המרה, כדי להוציא מהגוף שלי את המרד התורני. ואז שאל אותי ידיד משפחה, שכנראה באמת רצה לעזור : "נו מה למדת מזה, למה השם עשה לך את זה? מה השם רוצה ממך?!" ולא ידעתי מה לענות כי לא הרגשתי שום דבר שניתוח כיס המרה בהכרח מלמד אותי. אני יודעת שיש אנשים שאומרים שמרה זה כעס ומרירות והיו כאלה שניסו לשכנע אותי שאני חייבת לוותר על הכעס והמרירות אבל זה לא התאים לסיטואציה. פשוט הייתה לי דלקת -שאולי באמת נבעה מלחץ או מאתגרים רגשיים- אבל לא הרגשתי משהו ספציפי שיכולתי לעשות או שלמדתי מזה כדי לרפא את הגוף הנפש התודעה וכל השאר. והגדיל לעשות הידיד שאמר לי "נו, אם לא למדת מזה כלום , למה השם זם אותך שם, מה רצון השם ממך, אז סתם סבלת לחינם".
לא לא לא
לא סבלתי כלום לחינם גם אם אין הקבלה מדוייקת ללימוד שלי או למסקנות. בעולם של השם הכל מדוייק גם כשאין לי שורה מנצחת לכתוב.
באותה תקופה, אולי אפילו באותו רגע – החלטתי להפסיק לחפש כל הזמן מה השם רוצה ממני!!! די לנסות לנחש!! די לשים את עצמי בסיטואציה- שאם אני לא בטוחה שאני מדייקת בה- אני מתחילה להסתובב כמו סביבון סביב עצמי, וליפול בסוף הסיבוב ולא תמיד על הצד הנכון, או להרגיש שאני עוברת משהויים מיותרים. ובמקום זה התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: "מה למדת מזה," "איך תוכלי בעתיד לעזור מזה לאחרים" , "איזה טוב זה כן מעניק לך" ו"איך את יכולה לשמח את השם". בלי קשר למה שקורה, פשוט כי את רוצה להיות יהודיה טובה, ובת טובה להשם.
המקום הזה של הפסקת החיפוש "מה בדיוק השם רוצה ממני" והניסיון המעייף הזה, להקשיב למילים שלו ולרצונו יתברך בין המצוקות שלי אצלי – יצר שקט מאוד גדול. כל כך הרבה זמן ציפיתי מעצמי לדעת בדיוק מה עליי לעשות, במה לא הייתי בסדר הפעם ולאיזה פניה אני מוכרחה לפנות בצומת הקרובה, ועם השנים הבנתי שיתכן שהלכתי המון, אבל לא אל הארץ שהשם ניסה להראות לי אלא – אל כל מיני פניות בדרך שחשבתי,וחשבו עבורי – שהן הן דרך המלך.
בסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתם, שחלקן מורכבות ממש, כל כך הרבה פעמים אנחנו לא בטוחים שמה שאנחנו עושים הוא הדבר המתבקש, או הנכון. ואין לידינו איזה יועץ רגשי או איזה רב כדי לקבל את ההחלטות הקשות, ולדעת האם מה שאני עושה זה הדבר הנדרש ממני כעת.
עד אותה נקודה ששאלתי את השאלות "מה השם רוצה ממני" "מה השם רוצה ממני" היו אלה רגעי בלבול, רגעים שאיבדתי את עצמי , רגעים שלא ידעתי להחליט מה אני עושה. היום כאשר מה שעומד לנגד עיניי הוא לרצות לשמח את השם (כן כן ממש במילים האלה!!) כל כך הרבה יותר קל לי.
קחו למשל סיטואציה, כאשר אני נמצאת במקום שפחות מתאים לי- מבחינת הדרך שלי והאמונות שלי והחינוך שנתתי לילדיי, ואני מתחילה לשאול את עצמי מה אני עושה פה???? מה השם רוצה ממני ??? אני ישר שומעת את הקולות של "בית יעקב" שטבועים בי בדאטא בייס שלי: השם רוצה שתעופי מפה, השם לא מרשה לך להסתכל על הדבר שאת מסתכלת עכשיו, השם לא רוצה שתדברי עם האנשים האלה, שתקשיבי לקולות האלה…. והקולות האחרים מבפנים אומרים אבל אין לך ברירה! זה המצב שהשם שם אותך בו , ובמקום שאין אנשים תשתדלי להיות אמא!! ואז אני מתבלבלת בין הקולות הללו מי בכלל הייצר הטוב ומי הייצר הרע…..
מאז שהחלטתי לשנות את ניסוח השאלה שלי, ואני שואלת את עצמי "מה ישמח את השם" ברור לי- ותדגישו במארקר וורוד זוהר את המילים "ברור לי" – שהשם רוצה שאני אהיה אמא שלהם! שאני אומר מה שנשמע, שלא אומר מה שאינו נשמע, שאני אוהב ואחבק בדיוק מה שנדרש מאמא -ואת זה אני הרי יודעת לעשות מצויין. אז אני ישר חוזרת לעמדת "האמא" ועוזבת את עמדת ה"משגיח בישיבה" וברור לי שזה מה שהשם רוצה ממני וברור לי שזה מה שישמח את השם ,כי בשביל זה הוא שם אותי פה, כי זה התפקיד שלי הוא חלק נכבד וכי אם השם לא היה רוצה- הוא לא היה שם אותי פה ולא היה יוצר לי את המצבים הסוריאליסטים שאני לפעמים נמצאת בהם. כמעט תמיד בסיטואציות האלה הבחירה תהיה בין הזוי – להזוי יותר, בין בלתי אפשרי – ליותר בלתי אפשרי, בין מתנגש עם הערכים- לבין תאונת דרכים חזיתית עם האידיש קייט הפשוטה שלי, וכמעט תמיד אני אהיה אחר כך עייפה , ממש עייפה -מהעבודה הפנימית שעשיתי .
באחת הפעמים ששוחחתי עם הרב אורי זוהר זצ"ל הוא אמר לי
'תהיי אמא שלהם. מה, את קצין דת שלהם? תהיי אמא!!!"
איזו אמירה מכוננת.
איזה פוקוס!!!
כדי לעשות את זה מתוך בחירה ושמחה אני רוצה ללמד אותכם פה משהו, כלי לחיים . יש לנו תמיד אפשרות לעשות את אותה פעולה (!) משני כיוונים. יש לנו אפשרות לעשות אותה באופן שלילי , מתוך הישרדות ומבריחה מכאב, ויש לנו אפשרות לעשות אותם ממקום של בחירה, ממקום של שאיפה כלפי מעלה, ממקום של אמונה בעשייה ואמונה בתוצאה. זה ממש בידיים שלנו, בעצם בראש, ואנחנו אלה שיכולים להחליט איך תראה העשייה שלנו. אז אחרי שאני בוחרת אני דואגת שהעשייה שלי תהיה מיטבית עבורי- כי אם אני עושה משהו בראש כפוף ובאילוץ- זה עונש כפול. לא מגיע לי.
אז איך עושים משו משלילי לחיובי? משתמשים בשפה, במילים. במקום לומר אני חייבת, מוכרחה, צריכה (חמ"צ) אני אעדיף להשתמש במילים בוחרת, רוצה, יכולה, אפשר.(ברי"א) במקום להתעכב על "לָמָה לֹא" (סיבה…) אני מתרכזת ב "לְמַה כֵּן" (מטרה…).
ובמקום לחפור לעצמי מה בדיוק השם רוצה ממני,
ואולי לטעות
אני מחפשת את
איך אני יכולה לשמחותו,
ובעזרתו יתברך- לדייק.
נון בית חשוב
היות והנכתב פה אינו תורה למשה מסיני ומדע מדוייק, יכול כל אחד מאיתנו לבחור לו את הניסוח הנכון לו בדרך שתעלה אותו אל בית השם!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
