רק אני והמחשבות שלי יצאנו לחצר.
זו גבוצה ממש גדולה, הן ואני.
יחד איתנו יצאו אריחי הקרמיקה הקטנים והצבעוניים שקניתי, הדבק, ופלטת העץ הגדולה . יצאתי קצת להשתעמם ביצירה .
יש משהו מיוחד מאד בזמן יצירה: מצד אחד המוח עובד, מתכנן ומייצר, ומצד שני הוא משוחרר מחובות ומטייל באיזורים נידחים , ורואה נופים חדשים ושכוחים. ותוך כדי האינטרקציה הזו שמתרחשת הוא כבר מארגן מחדש את המדפים והמגירות ואחרי שעת חוויה של שיעמום יצירתי אנחנו עשויים לפגושותנו אחרים במראה.
הפעםזה גם היה בלגן מאורגן כי היצירה שבחרתי היתה קצת מדיטטיבית: אריחים ששברתי וריסקתי ואז עשיתי מהם פאזל חדש בצורה חדשה שבחרתי. ותוך כדי שניסיתי למקם אותם מחדש חשבתי לעצמי כמה זה החיים, כמה אנחנו משתדלים ומתאמצים למקם את שברינו באופן שיבנו משו חדש ויפה .
הלחות והחום של חיפה פגשו את המאוורר לדייט של רוח קייצית כבדה, הצהריים נמתחו לי לתוך האצבעות והיה לי שקט ונעים. ביקרתי את עצמי בטרקלין מחשבותיי והיה נחמד. כמעט הצעתי לי קפה. ואז הוא הגיע לשבת לידי בחוץ, המתמודדון. באור של הצהריים השיער שלו היה יותר ג'ינג'י מתמיד. הוא הדליק תסיגריה ופטפטנו. נתתי לו תפקיד חשוב לכסח לי כמה אריחונים בפטיש, יללא כבר על הדרך תדמיין מה אתה מרסק, אמרה איזו אמא מרחוב עקיבא לילד אחד שממש נהנה לשבור . ותוך כדי התפתחה לנו שיחה נחמדה. פתאום בשמש השתתפו לנו פילוסופיות חיים והתערבבו לנו עם נגיעה ברגשות, בזכרונות ובדעות וכל הכותרות האלה. הילד הרגיש שלי אמר כל מיני דברים גם בנושאים שפעם היו לי נפיצים, ושאל קודם אם זה לא מפריע לי , וזה היה כלכך מהמם בעיני, והקשבתי, והגבתי וחייכתי ולקחתי. ושמתי לב שחיזקתי שרירי בטן קודם כדי להדוף מהלומות, אבל איזה קטע- לא היה צריך הוא אמר, אני עניתי , והיתה שיחה ממלאה ומעניינת. ואחרי שעה ארוכה של יחד, הגיעה מחמאה כזו ישירה ומדהימה של וואו . אמא את יודעת…. פעם לא ידעתי שאת כזו חכמה, היום אני שם לב שאת משלבת בך גם אייקיו וגם אי קיו בצורה מדהימה…. תודה אלחנן. הפסיפס הזה שאני מדביקה.האריחים. הראש שלי מטייל על האבנים הצבעוניות והמחמאה שלו מטיילת לי בשבילים של החיבור…. והרמתי אליו עיניים ואמרתי לו תודה וסיפרתי לו שפעם גמני לא ידעתי כמה חלקים יש בי, תרתי משמע. ואז באו החיים ואילצו אותי לחבר מחדש חלקים שלא חלמתי שיילכו יחד.
אחרי שהוא הלך הרהרתי לי מה היה פה עכשיו. איזו שיחה מהממת. כמה אינטלגנציה נשפכה פה. איך היה נעים. ופתאום הבנתי משו.
במשך שנים התנהלתי מתוך פחד:
פחד שאם אעשה משו לא נכון זה יגרום לאיזה כאוס. פחד לפגוע. פחד לדבר יותר מדי, לדבר פחות מדי, לגרום לפירוד במשפחה, פחד לאבד, פחד לא להשפיע פחד להשפיע לא מה שרציתי. פחד .
זה מה שהכרתי מיום שפגשו השברים את חיי. ועם כל ריסוק חדש, והיו חדשות לבקרים חדשות (חחח, אייקון ציני מחייך) למדתי לחיות דרך הפחד. שכחתי כבר איך זה לא לפחד.
עד שהגעתי לבור תחתיות של אמון ואמונה ותקווה, ושם התרסקה לי כֵּף התקווה הטובה ומשם התחלתי לעלות ולצמוח הרבה יותר חזקה ומקווה ונקיה, ממני שהכרתי קודם.
כי פגשתי את הנקודה של הקצה, מבחינתי, ונאלצתי להסתכל לה בלבן של העיניים, ולשחרר שליטה . פשוט לא היתה לי בררה. ושם, בצער התהומי, במעמקי הייאוש, שלחתי את השליטה קצת לאיבוד וחיפשתי דרכים אחרות לחיות. אל תחשבו. יש לפעמים עוד רגעי פחד, אבל זה פחד אחר, פחות עמוק, ולא כזה שיגרום לי להימנע מדברים.
וכשאין פחד, שם מתקיימים ה"אנחנו" בגרסה הטובה שלנו, רגועים, מקשיבים, נינוחים, עונים. שם מתקיימות שיחות במרחב נייטרלי, נטול רגשות (פחד, כבר אמרנו היום?) שם אנחנו בנוכחות.
בעצם-
מה שהרגשתי, וגם הוא הרגיש- זה את הנוכחות שלי, נטולת מניירות ותוספות יוקר. סתם אני, אמא, עם שמש שמציצה, ומחצלת וונטילטור (זוכרים תמילה הזו?!) ופילוסופייות חיים בשקל, והמון רגישות, וזמן נעים של יחד.
אני מנסה למקם את המשולש בין הריבועים. לא תמיד האריח מתאים. גם הצבע קצת תקוע. מנסה אחד אחר. הסוד הוא גמישות. גמישות המחשבה. הנה מצאתי פתרון. תיכפ התמונה תהיה שלמה. מתישהו.
וזו תהיה תמונה צבעונית ומורכבת ממליון חלקיקים קטנים, בדיוק כמו שאנחנו.
אלחנן, איך היה כייפיתך היום.
כמה נתת לי בלי להרגיש.
תודה ילד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
