במסגרת הפעילויות שלי במרחב העשייה החברתית (העברת סדנאות והרצאות במגוון נושאים, השתתפות בפאנלים בנושא אלימות במשפחה החרדית, מפגשי ייעוץ להורים למתמודדים ועוד) אני נפגשת פעמים רבות בשימוש ב"סיסמאות" למיניהן.
נורא קל וגבוה להגיד את המילים "מתודה" או "מודל", או לזרוק איזה שהוא משפט חכם שהוא בעצם כותרת מושקעת או מעין "סיסמא".
לא תמיד העומד מולנו יודע להפוך את הכותרת הזו לפעולות נדרשות בחיים שלו. וכך אני נתקלת באנשים שבטוחים ש"אם הם יחשבו טוב", חזק חזק, הכי טוב שהם יכולים באמת – "יהיה טוב".
אני לא רוצה לשלול את הסיסמאות האלה, כי הן מקום גבוה לשאוף אליו, לציין אותו, להסתכל אליו למעלה ולרצות להגיע לשם, אבל בתכל'ס, כל הנוסחאות המבריקות שכתובות בפיזיקה, לא יעזרו לנו אם הן לא מתורגמות לעולם המעשה ולחיים. לקרקע.
וכך כאשר יושבת מולי אמא ואומרת לי "אני חשבתי טוב טוב ולא קרה הטוב שחשבתי. אני חושבת כבר 15 שנים שיקרה הטוב הזה, ובינתיים אני נתקלת בעוד ועוד התמודדויות" ואז אנחנו מתחילות לחפש את הפרשנויות מסביב: מה זה "טוב"?! מתי זה יקרה?! מה זה "תחשוב" ?! אנחנו מתחילות לפרק את ה"סיסמא" לתתי מילים – כדי שזה יסתדר לנו נכון עם המציאות הקיימת.
השבוע העברתי סדנה בנושא "חיזוק קשרים בינאישיים שאינם בחיריים" – כלומר שלא בחרנו אותם אלא נקלענו אליהם ועלינו להמשיך לשמר ולחזק אותם למרות כל מיני תקלות שקורות בדרך. איזה כותרת מרשימה. נכון?! נשמע מפוצץ. אם נתחיל מהסוף – לע"ד – אין ממש נוסחה אחת מובנית – שאפשר לומר : אם תעשו את זה + זה + זה כפול שתיים ובחזקת שמונה זה = מה שיגרום לקשר להיות יותר טוב. משום שקשרים בינאישיים הם דבר דינאמי.
זה תלוי במטען האישי של כל אחד מאיתנו ובעוד גורמים משתנים. אבל ה"מסתדנאות" שישבו סביבי מאוד ניסו לחפש "נוסחה". משהו אחד – שבהכרח יצליח. בעיני, נוסחת החיים האמיתיים מורכבת מהמון דברים קטנים וכל כך בנאליים: חיוך, מילים טובות, עזרה הדדית, אכפתיות, הקשבה כנה, הפחתת שיפוטיות וכן הלאה מילים "רגילות" מאד שיושבות על הקרקע ופשוט צריך ליישם אותן.
כי "להמציא" נוסחה עם רובריקות וקוביות ותרשים זרימה שיראה מאוד אינטלגנטי ויהיו כתובות בו מילים מאוד מרוממות והוא יעבור כל מצגת באוניברסיטה- לא בהכרח הוא החלק שמתפקד בפועל בחיינו . במציאות דווקא מתפקדים לנו המעשים הקטנים. קחו סיסמה שאנצל עכשיו לטובת האירוע, (ותוסיפו חיוך וקריצה): "עם מילים יפות לא הולכים למכולת".
יצא לי לא פעם ולא פעמיים לשבת בקליניקה מול אמא מתוסכלת שהילד שלה הביא אותה לקצה הכי רחוק שלה, ואבד לה עמוד השדרה ההורי. היא כבר לא יודעת איך להגיב, מה להרגיש, מה לעשות. היא מתנהלת מפחד – פחד למסמס את הקשר, לפגוע ,מה יקרה מחר, מהתמודדות הבאה שתגיע.
ונגיד שהגענו למסקנה שצריך לאהוב את הילד ואני אומרת לה "תאהבי אותו" והיא לא יודעת כל כך על מה אני מדברת, כי כרגע מה שהיא מרגישה זה כעס או תסכול. ואז צריך לשבת ולפרק מילה כל כך בסיסית של אהבה בין אם לילד שלה – כדי להסביר מה זה "לאהוב אותו".
ואצל כל אחד מאיתנו הלאהוב אותו מגיע ליכולות אחרות. כי לפעמים לאהוב אותו בשבילה זה להכין לו אוכל שהוא אוהב, ולפעמים זה לשאול אותו מה שלומו.
לפעמים זה להצליח לחבק ולפעמים זה רק להצליח לא לצרוח עליו ולכסח אותו על מה שהוא עשה היום, ויש, שזה לשבת ולבכות ולהגיד תהילים, ולפעמים זה גם – ביחד עם כל אלה – להמשיך להחזיק בכעס או בתסכול במקביל.
אצל כל אחד מאיתנו הסיסמה המרגשת הזאת של "לאהוב אותו" תופסת פרשנות שונה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כאשר אומרים לי משפט גבוה כמו "תני לי נוסחה" כמו "בואי נייצר מתודה" כמו "את יכולה להיות כל מה שאת רוצה" – מחפשת את הפעולות הקטנות, את תתי השורות שנכנסות תחתיה. מה זה אומר בפועל "את יכולה להיות מה שכל מה שאת רוצה – תפרטי לי".
כי פתאום כל העשייה הענקית הזאת שנשמעת מאוד מלומדת הופכת לפעולות פשוטות וקטנות של יום יום של אנשים רגילים שצריכים לבצע רצף של דברים קטנים, כדי שדבר אחד גדול יקרה.
תכלס, אמיגוס,
נראה לי הגיע הרגע, להפסיק לדבר סיסמאות וירטואליות.
זה אולי טוב לגרף של הכלכלה בבורסה
אבל בסוף בבנק זה רק עוד עמלת שורה…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
