אז כבר משבוע שעבר
כשהתחילו בבית השיחות על מי מתחפש למה
ואחרי הביקור ההירואי בחנות התחפושות
אני חושבת על מסכות.
יש לנו נטיה לשייך מסכות למשהו לא אמין. לא אמיתי. לצביעות .
אבל אני דווקא חושבת שאנחנו כל הזמן לובשים מסכות (לובשים?! ככה אומרים?)
ולא בטוח שאפשר בלי.
ולא בטוח שנכון בלי.
אנחנו לובשים מסכה כשאנחנו עצבניים טילים על בן הזוג שלנו ומתאמצים לשמור על ארשת שלווה למען שנינו.
אנחנו לובשים מסכה כשאנחנו פוגשים במדרגות את השכנה הבלתי מתחשבת צילה, עם החמש עשרה ילדים שלה שזורקים את העטיפות של הממתקים בחדר המדרגות ומתים להגיד לה בפרצוף את דעתינו על החינוך שלה, אבל רק מחייכים ואומרים בוקר טוב כי בעלה עוד לא חתם לנו על הטפסים למרפסת החדשה שאנחנו רוצים להוציא.
אנחנו לובשים מסכה כשאנחנו רואים מולינו בחתונה את דודה ברוניה ובא לנו לברוח אבל ניגשים אליה בחיוך ומקבלים שתי נשיקות מצלצלות בצבע וורוד מסטיק רק כדי למנוע סכסוך משפחתי לדורותיו.
אנחנו לובשים אותה בבית הכנסת השכונתי ליד הצדיקה של הרחוב כשמישהי משחררת משפט משיר לא אי אי אי או ביטוי לא מתאים ואנחנו שומרים על איפוק כדי לא להסגיר את עצמינו.
כשהמורה של הילדה נוזפת בנו בעדינות ואנחנו מהנהנים בהסכמה ובא לנו לענות לה שזו היא שצריכה דחוף ייעוץ ולא אנחנו.
כשהילד מגיע בוכה נוראות עם פצע זולג דם וכאב ואנחנו כולנו צמרמורת, נסערים ודואגים אבל מחייכים ונינוחים ומחבקים ומבטיחים הכי מהלב שהכל יהיה בסדר.
כשאמא מתקשרת בדאגה נוראית ואנחנו טרוטי לב ועיניים אומרים לה שתחכה עוד קצת לפני שהיא קורסת מדאגה כי האיחור הזה של אבא ממש הגיוני ובטוווח שמיד הוא יגיע.
וכשעצוב לנו נורא בלב ואנחנו פוגשים חברה טובה ומחייכים אליה ואומרים לה שהכל סבבה כי אנחנו רוצים לעשות לה טוב ולהכיל, ולתת לה את המקום עכשיו. כי גם היא צריכה. ואפילו יותר.
אנחנו מלאי רגשות.
אבל לא תמיד יכולים ורוצים לשתף
ואז – אנחנו עוטים מסכה.
זה להגנה על עצמינו
אבל
זה להגנה גם על הסביבה.
אנחנו הולכים ללמוד בשביל זה תקשורת. איך לדבר ומה לומר.איך לזהות מי עומד מולינו ולשים את עצמינו לרגע בצד.
איך לא בהכרח לומר בדיוק מה שאנחנו חושבים.
אבל יש לזה מטרה.
כי כדי לבנות תקשורת נכונה בינינו
ויחסי אמון וחברות
אנחנו לפעמים צריכים להניח את ה"אני" שלי מאחורי המסך.
זו המסכה.
לפני 24+ שנים ילדתי את אלחנן. בני הצעיר. התינוקי שלי.
הייתי אז במצב של סכנת חיים אמיתית והטיסו אותי לניתוח חירום תוך דקות ספורות. פשוט כדי לא לאבד אותי.
הכל היה כלכך מהר. לא הספקתי בכלל להבין מה קורה סביבי. אפאחד גם לא טרח להסביר לי. הם היו עסוקים בלהציל את חיי.
ורק כשיצאנו – אני על מיטה
וצוות שלם של מנתח ומיילדות לחוצות, בריצת אמוק-פשוט ככה- לחדר ניתוח, וליד הדלת ראיתי את בעלי שיחיה, עומד חיוור כמו הקיר (ביטוי של אמא שלי. הייתי חייבת.) הבנתי שמשהו רע מאד קורה.
ובמסדרון הארוך שלא נגמר בדרך לחדר ניתוח לשלוף את אלחנן באלגנטיות קיסרית החוצה, בשניה הזו שהבנתי שאני בסכנת חיים, הרמתי ראש למיילדת שרצה לידי בשמאל, עם כיפה סרוגה כזות צבעונית על הראש, דוחפת את המיטה שלי על גלגליה, ושאלתי אותה: "יהיה בסדר, נכון?"
והיא, המתוקה, שהבינה פתאום את הפחד שאני חווה, שינתה באחת את פניה חייכה אלי את החיוך המתוק ביותר שיש ואמרה לי: "בטחחח ממש עוד מעט את כבר תהיי אמאלה ויהיה לך תינוק".
במבט לאחור… היא בכלל לא ידעה. היא קיוותה. זה יכול היה להיגמר נורא אחרת.
אבל עם החיוך שלה, והמילה החמה, והמסכה שהיא עטתה על פניה יכולתי אני להיכנס רגועה לחדר ניתוח ולהרדמה הכללית תוך כמה שניות.
האם אני כועסת עליה על המסכה שעטתה לכבודי?
האם לרגע אני חושבת שהיא "היתה לא אמיתית"? או "צבועה"?
ממש לא.
אני חושבת שעם שכל טוב וישר היא הצילה לי עוד כמה רגעים בחיים מפחד מוות נוראי שהיה בדרך להשתלט עלי. וככה בטוח שפחות טוב להיכנס לניתוח.
אני, דסי זייבלד,
מצהירה בזאת
שכן. אני משתמשת במסכות.
כל השנה.
המסכות שלי לא רק שלא פוגעות באמת הפנימית שלי,
אלא מסייעות לי לשמור ולשמר אותה.
כי ב"אמת " שלי- יש מקום להסתיר רגשות ודברים כדי לגרום לזולת טוב.
יש מקום לשני ולאחר גם אם נח לי להיות שיפוטית לגביו.
באמת שלי מותר לא לחשוף "את האמת כל האמת ורק את האמת" – כדי ליצור אווירה טובה ונינוחה.
וב"אמת שלי" שווה לעשות המון כדי לא לשרוף גשרים.
את פינת כל האמת בפרצוף אני משאירה לאנשים אחרים. שהאמת היא נר לרגלם
אבל באותה רגל הם יודעים גם לדרוס אחרים במילים צולפות.
אין בפוסט זה המלצה לשקר או להיות לא אמיתיים.
אבל אני חושבת שיש מקום בהחלט לחשוב שוב על מסכות, על הגבול הדק באשר הוא ועל מי אנחנו ומתי.
מסכה היא חפץ. היא עובדה.
הסיפור שנבחר להצמיד לה יעיד על מטרתה.
ואת הסיפור הרי אנחנו כותבים.
אז אשתדל להשתמש במסכות שלי בחכמה.
חג מסכות שמייח.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
