טיטוס, עם כל הכבוד לחורבן שלך, הצום שלי היום, יותר חזק ממך | דסי זייבלד

זה היה לפני  כמה וכמה שנים.

יח בתמוז,

יום ראשון בשבוע,

של צום י"ז שנדחה.

נסעתי עם אחי לאיטליה לצורך עבודה.

ההרגשה היתה קצת מזופתת. נורא לא כייפ לעלות לטיסה ביום הראשון של שלושת השבועות שנקראים אצלינו "ימי בין המצרים" , אשר נחשבים ימי אבל, חורבן ופורענות.

גם אם הנסיעה לצורך עבודה, ולא הנאה בלבד…קשה להתעלם מהעובדה שהעבודה הקשה מתנהלת…בחו"ל, (וונציה וורסאנו…וונציה…)  ולצברים כמונו עצם העובדה הזו היא חוויה בפני עצמה.

שאלנו קודם רב, כדי להיות רגועים שזה מסתדר גם עם הניואנסים הקטנים וקיבלנו היתר מפליג לטוס על כל הכרוך בכך.

והתכוונתי בכל מאודי לצום.

עלינו לטיסה בראשון בשש ומשו בבוקר. עוד בלילה, בנתב"ג, אכלתי את הסנדוויצים שהכנתי לי בבית כהכנה לצום. השתדלתי לשתות הרבה כדי שייקל עלי הצום.

ועלינו לטיסה גלותא דְרוֹמָתַא.

נחתנו ברומא ביום ראשון בצהריים, לחום מזעזע של 42 מעלות. האוויר עמד מלכת/זרום/רוץ/וזוז.

פשוט עמד. חֶנֶק.

בערך בשש+  היתה לנו רכבת מהירה לוונציה, שם היו העבודה והפגישות שלנו.

כלומר, נשארו לנו כמה שעות של "שכרון חושים" (בגלל החום זה הפך למציאות ממיסת לב ומסת גוף) לשוטט בחוצלארץ החם הזה, הלא ממוזג כלל, בשומקום, ולסבול בדומיה עד הנסיעה ברכבת.

היות שידענו על פרק הזמן הנבחר הזה שנשאר לנו החליט אחי לעשות מעין " מעבר זריז" על כמה נקודות מתויירות בעיר הזרה.

וכך מצאנו את עצמינו בכיכר הקולוסיאום, ליד שער הניצחון.

הקולוסיאום למי שלא יודע היה "התיאטרון הלאומי" של מלכות רומי הרשעה, שם התנהלו קרבות אדם וחיה, חיה וחיה, אדם ואדם.שם שוכנו בתאי המרתף שבויים ועבדים שהובאו לרומא הבירה והיו לבשר אדם במופעי הראווה הנוראיים האלה.

גם שבויים יהודיים מן הסתם.

השעה היתה שעת צהריים חמה רותחת וקודחת.

ואני בצום.

ושם, בכיכר ההיא, הרגשתי שכלו כוחותי.

בירכתי שהכל,

ושתיתי מים בטמפרטורת הסביבה (כמעט תה) לשבירת הצום.

הלב שלי דפק כמו שעון שוויצרי מקולקל והנשימות שלי היו כמו של צמח מיובש בשיקום.

והעיניים והלב שלי בכו.

דווקא שם.

דווקא ליד הקולוסיאום

במקום הזה הספציפי,

מול שער הניצחון שתחתיו עברו טיטוס הרשע וחייליו, השער עם התבליט של השבויים היהודיים נושאים את המנורה,

אני שוברת את הצום.

כלכך סימבולי.

וכואב.

אכלתי וופלים שוקולד של "מן" שהיו לנו בתיק, והם היו מלוחים מהדמעות שלי.

הרגשתי שנוצחתי שוב ע"י רומא.

והפעם באופן אישי .

זה י"ח בתמוז (י"ז…) הזכור לי ביותר.

למה אני מספרת לכם את זה?!

כי זה זכרון שלי חזק כלכך מיום מקביל להיום.

ואולי

כי אחרי שנים של זכרון

ולמרות החורבן שעדיין אנחנו אבלים עליו

בפרספקטיבה שונה קצת-

יש לי תקווה מסויימת.

מכירים את הסיפור על  התנא רבי עקיבא  שהיה הולך בהר הבית עם רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהשוע, וראו שועל יוצא ממקום קודש הקודשים והם בוכים והוא מצחק?

ושאלו אותו עקיבא מפני מה אתה מצחק (לא כלשון המדרש ממש) ואמר להם שכיון שראה שנתקימה נבואת אוריה הנביא על חורבן ירןשלים, חזקה עליו שתתקיים נבואת זכריה הנביא: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"…..

ואני

במימד הזמן הפעוט שלי

כמה שנים אחרי, וצופה אל החורבנים למיניהם התלויים ועומדים מחורבן הבית,

ורואה איך לרבים וטובים הלוקים בחורבן

הרוח לא נשברת.

הבית חרב-

אבל אנחנו מצפים ומחכים

לקיומה של הנבואה השניה-

עוד יישבו זקנים וזקנות …. ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים"

לבוא הגאולה.

פרט וכלל.

איש איש וחורבנו

איש איש וביתו

איש איש ורוחו.

ואמרו לו

עקיבא ניחמתנו.

חלפו שנים, ובזמו אחר ובתאריך אחר ובהרכב אחר חזרתי אל הקולוסיאום ברומא. והאמת…. שלפתע ראיתי דברים באור אחר.

טיטוס שניסה להחריב את היהדות ורצה והחריב את ירושלים , נעלם ואיננו. כמה אבנים מזכירות את קיומו, וחורבן מורא שהשאיר לנו.

אבל אני, דסי, עומדת מול שער הרוע (שער הניצחון) עם אותה יידישקייט שטיטוס ניסה להשמיד, בת לעם נצח, ובאמתחתי  אותן תרי"ג מצוות לקיים ולשמור, ואמונה מוחלטת בהשם ואהבה אליו וידיעה שהשם הוא האלוקים, גם בחורבנותינו, ואת זה טיטוס לא הצליח להכחיד.

ונחמה נוספת זחלה בקרבי.

ואני יודעת שלא עת נחמה עתה

אלא עת אבלות,

אבל הדורות חלשים

ואם יש תקווה….אז אפילו האבל חזק יותר…..

לי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

קדימה צעד: השואה השקטה והתקומה שבתמונה | דסי זייבלד טיול ברכבת | דסי זייבלד הבלינצ'עס שלא ישוב: כשהנוסטלגיה נותנת את הטעם | דסי זייבלד למה יותר קל להנות מהנכדים? זאת הסיבה האמיתית שלנו, הסבתות :) | דסי זייבלד הקשיים חונקים אותך? תברחי להם! | דסי זייבלד