לפעמים, אין לי מילים.
לא ממש יודעת להסביר, מה בדיוק קרה ואיך ולמה וכמה. ואין לי תשובות וגם לא שאלות. לפעמים פשוט כואב לי וקשה וזהו.
היי, אבל את בלונדון, הייאוש שם נוח יותר, לא ?
אז זהו, שלא.
יש משהו מאוד מלחיץ בתחושה שאני אמורה להיות מאושרת כל רגע נתון פה ולנצל כל רגע (מה זה בעצם אומר? מישהו יודע או שסתם אוהבים להגיד את זה כדי להלחיץ את השני ולגרום לו להרגיש כפוי טובה?) ואין סיבה אמיתית לדאגה, פחד, צער, באסה. לא, את בתקופה טובה עכשיו, יום יבוא ותתגעגעי לפה.
והכל נכון. ואני מעריכה ומודה כל יום. ומנסה להיות הכי נוכחת שאני יודעת להיות.
ובכל זאת.
בשבועיים האחרונים קיבלתי תזכורת מה קורה כשאתה חי בעולם עם לב פתוח. בלי מגננות, חספוס, ציניות, בלי שומרי ראש. פשוט ככה.
כשזה טוב, אין טוב כזה בעולם,
וכשזה רע, כשזה מתפוצץ לך בפרצוף,
זה כואב בצורה שקשה לי לתאר.
אני חושבת שמעולם לא הבנתי את משמעות המשפט "אין שלם כמו לב שבור" כמו שאני מבינה עכשיו.
את תחושת השלמות, שמגיעה מסך כל החלקים שלי, את ההשלמה ואת האמונה, יחד עם כאב ולב שבור.
יחד עם תחושה של, לא הייתי משנה כלום. גם אם הייתי יודעת לאן זה יוביל ומה יהיה הפרק הבא בסיפור, הייתי עושה הכל בדיוק באותה צורה.
כי אמת, נוכחות, חיבור, אמונה ,אומץ, אלו ערכים שאני משתדלת לחיות לפיהם באמת. לא רק כשזה פוטוגני ומגניב. אלא באמת.
ואם אלו הערכים שלי, זו אחת ההשלכות האפשריות. ואני מקבלת את זה באהבה.
אני לא רוצה להישמע איזה גיבורה, כי אני לא.
אני מאוד אנושית וממש ילדה קטנה לפעמים שפשוט שואלת את השם, מה הקטע? בשביל מה? מה המשמעות? אני מוצאת את עצמי מתמקחת איתו, מנסה לנתח כאילו זו איזו משוואה מתמטית עם נעלמים ולא אנשים מורכבים עם עולם פנימי שלם.
מנסה להזכיר לעצמי שאני לא בן אדם שבורח מכאב כל פעם כשמגיע הגל.
מנסה לנשום עמוק. ולבכות. ולראות כמה שלמה אני, כמה גדלתי והשתניתי. אני ממש רואה איך אור חדש יוצא דרך הסדקים, איך כל מה שבניתי פה, בניינים יציבים של חוסן בתוכי שעומדים לי עכשיו.
שמעתי דיבור מדהים של הרבנית ימימה מזרחי, על המשפט "אין ייאוש בעולם כלל"
שמה זאת אומרת, אין ייאוש? כולם מיואשים. עובדתית יש ייאוש.
אז היא אמרה,
יש ייאוש בעולם פרט. כשאת מסתכלת על הפרט הזה בסיפור, על המצב הנוכחי בלבד, יש ייאוש. זה קשוח. זה נראה חסר סיכוי ותקווה. אין שם שום פתח.
אבל,
אין ייאוש בעולם, כלל.
כשאת מבינה שיש פה סיפור שלם, מהלך ענק שאת בתוכו, וכמה חלקים בסיפור היו נראים מייאשים ונגמרו ועוד יצאו מהם ניסים? שם אין ייאוש, ממעוף הציפור, מפרספקטיבה של סיפור. אולי לכן אנחנו סופרים ספירת העומר? אולי הספירה מזכירה לי שיש סיפור שלם, וכמה עברתי עד עכשיו כדי להגיע לכאן. ובכל יום יש עבודה, לכל יום יש בחינה משלו. אני אמורה לאסוף שם ניצוצות, תפילות, מסקנות, דמעות.
אולי יום יבוא ואני אגיד, יואו,
זוכרת איך הייתי שבורה פה? כמה בכיתי?
איך לא ידעתי איזה נס עומד להגיע עכשיו.
אז אני הגיבורה בסיפור הזה, שכרגע תקועה בתוך איזה פרק קשוח. ואני לא יודעת מה יהיה בעמוד הבא ומתי הסופר יחליט שהגיע הזמן להתקדם מפה. בינתיים אני פה.
וזה מפחיד, ומרגש, ומסקרן, ומכאיב, ומעצבן, וכיף לפעמים, וזה מה שזה בעיקר. וזהו נכון לעכשיו, נראה מה יהיה הפרק הבא.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
