יניב כבר תכף בן 30.
הוא יפה תואר ועדין, גבוה וקצת מופנם. אפילו שיניב ממש חי, אמא שלו כבר עברה סבבים רבים של "אבל". יניב אוטיסט. מה שנקרא 'על הרצף", בתפקוד די נמוך. כשהוא הולך סתם ברחוב הוא נראה מקסים, אפילו טיפה אלגנטי. אבל כשהוא צריך לתפקד או ליצור קשר עם מישהו, מיד מבינים שיש בו משהו שונה. אמא שלו סיפרה לי שכשהוא היה קטן והם קיבלו את האבחנה הנוראית היא בכתה המון, אבל במשך החיים שלו היא בכתה עוד המון המונים – כי כל פעם שהיא נתקלה בדבר חדש שהיא הבינה שהוא לא יוכל לעשות היא הרגישה מחדש את האבל.
שני נולדה עם בעיה בראייה.
שני הייתה תינוקת קטנטונת וכבר אמרו לאמא שלה שיש סיכוי שהיא לא תראה בכלל. במשך שבועות – אמא של שני התאבלה על הרבה דברים שהתינוקת – שרק נולדה – לא תוכל לעשות כשתגדל.
היא בכתה על העולם היפה והצבעוני שהיא לא תכיר ועל זה שהיא לעולם לא תראה אותה – אמא שלה, וגם על זה שהיא לעולם לא תוכל לנהוג. אמא של שני התאבלה שוב ושוב ושוב.
אבא של דייב הוא ר"מ בישיבה קטנה בבני ברק.
יום אחד, דייב, כשהוא עוד בכלל היה דודי, קיפל יפה את הכיפה, שם אותה בארון ויצא מהישיבה. הוא יצא לחיים חדשים שאף אחד במשפחה שלו לא הכיר. לא אבא אמא או אף אחד מהאחים. ובמסגרת החיים החדשים הוא טעם גם את הזהב וגם את הגחלים שהניח פרעה אל מול משה רבינו. ואבא של דודי ראה בעיניים כלות, כיצד נשברות ונופלות החומות, כיצד מתרסקים ערכים וכיצד כמעט כל יום דודי עושה משהו "בפעם הראשונה".
ואבא של דודי כל יום מחדש התאבל על משהו ש"הלך לאיבוד". ועוד דבר, ועוד פעם, ועוד יום, ועל עוד מעשה, ושוב ושוב ושוב.
אבא של דודי התאבל המון פעמים.
יש לנו פחד גדול מאוד מהמילה אבלות . בצדק. אבלות זה משהו שהוא על דבר סופי שלא ישוב. זה מפחיד אותנו כל כך שאנחנו לא רוצים להרגיש קשורים אליו בשום צורה ואופן ולא רטצים לקשר אותו לאנשים חיים, וכך, – אנחנו עלולים להכחיש, או מכחישים שאנחנו מרגישים "אבל" . אולם הצער הוא צער ודבר שלא יחזור לא יחזור, בטח לא בקלות ובדרך הטבע. ילד , השם ירחם, שחילל שבת כבר יודע איך זה לחלל שבת ועבור ההורים- שזה מצער אותם מאוד – זה מצב שגם אם הילד יחזור בתשובה והזדונות יהפכו לשגגות והשגגות יהפכו לנצנצים של הפחמי של חנהלה ושמלת השבת (סליחה, הייתי חייבת) המעשה נעשה, הווטו נשבר, והצער הוא על התום שאבד בתהום נשיית המעשה.
אז גם כשאנחנו מרגישים נגיעות של אבל ברוטב יגון, אנחנו מכבסים מילים, ובמקום לטפל ברגשות שלנו בצורה שתעזור להם להתכהות להתנרמל להיכנס לשורה ולחזור לגודל שאפשר לחיות איתם אנחנו הולכים סביבם סחור סחור ומתחמקים מהם
תדעו שזה רק עלול לגרום להם להיות גדולים חזקים ומשמעותיים יותר.
אבל אם יש לנו אומץ ונהיה מוכנים להסתכל לצער בעיניים ולקרוא לו אפילו קצת "אבל" לא חלילה על מישהו – אלא על חלק – חלקיות מתוך המישהו, אולי נצליח לעשות עבודה של עיבוד רגשות, להגיע למצב של "מצווה על האֲבֵד שישתכח מן הלב", כך יפחתו בנו רגשות הביקורת – ונוכל לכונן תקשורת מיטבית עם הילד. אחרי שסיימנו להרגיע את כל "האישיו'ס" שקפצו לנו למציאות תוך כדי התקופה שהוא מאבד חלקים מהאישיות שלו ואנחנו לא מצליחים לעבד את מה שאנחנו מרגישים ביחס לזה….
פעמים רבות עשיתי עם אמהות בקליניקה שלי תהליך של עיבוד אבל, על אנשים חיים לגמר , כמו שאומר הכתוב "חיים ובועטים". כאבנו את היעלמו של הילד ההוא ולמדנו לקבל ולהוקיר את הילד הזה, החדש.
פתחנו דרך לאהבה חדשה לבנין שלם.
יש דרך לעשות את זה, וכשלא מפחדים מהמושג או אפילו טיפה משנים אותו וקוראים לו "צער על משהו שהלך ולא ישוב", אפשר לפרק את זה למוסס, להקטין וכך להסתדר עם הצער.
ימים של אבלות כולנו אבלים על משהו שהוא גדול מאיתנו שאנחנו אפילו לא יודעים איך להתאבל עליו, איזה קשר להרגיש אליו, ומה בדיוק חסר לנו בגלל שהוא איננו. אבל כל אחד שהרגיש פינה של צער בליבו על החסר שיש לו על מה שהלך אצלו לבלי שוב – יכול להתחבר לצער הקולקטיבי של עם ישראל בימים האלה .
לפעמים אני חושבת שנתנו לנו את המיקרו כדי שנלמד איך להתחבר למאקרו.
בבניין ירושלים ננוחם.
נון בית:
הרבה פעמים אנשים אומרים לי שיותר קל להם להתפלל בכוונה מתוך הצער. אז אם באמת זה מה שהאבלות נותנת לכם, – אפשר להפוך את זה לרגש של כבוד כי באמצעות הצער התפילה נהיית משמעותית יותר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
לכו לרב היינוקא בראשון רואים ניסים ונפלאות