האבנים הסודיות שלי בבית המקדש | דסי זייבלד

כשהיינו ילדים, הגננת והמורה כל כך רצו לעזור לנו לבנות בית מקדש בתוכנו. לאמן אותנו לציפיה לגאולה.

וכך, בכל תשעת הימים מחדש אספנו ובנינו אבנים לבית המקדש.

פעם היו אלו קופסאות נעליים עטופות עם נקודות של מעשים טובים פעם זה היה מדבקות זוהרות בצבעים שמחים ופעם זה היה לוח כתוב מפורט מהבית,  בכתב ידה של אמא- שכתבה לנו אילו מצוות ומעשים טובים עשינו – שמוסיפות אבנים לבית המקדש.

כשהילדים שלי היו קטנים המשכתי גם אני באותה טרמינולוגיה של "מעשים טובים" ששווים לאבן בבית המקדש. פעם האבנים היו מלגו, פעם מקליקס, לפעמים הם היו בגלל מריבה שלא התפתחה ולפעמים בגלל שהם עזרו לשכנה המבוגרת מלמטה.

אבל תמיד איכשהו בנינו איתם את בית המקדש. ככה עובדת הסללה, אנחנו אוהבים הסללה, ומסתבר שהסללה אוהבת אותנו.

עד שהתקלקלה לי קצת ההסללה….

הרכבת שלי קצת ברחה לי מהפסים. וחלק מהילדים מסיעים את הקרונות שלהם למחוזות אחרים….

לפני כמה שנים נסעתי עם אחת מבנותיי, אחת מה"כוכבות" לחוצלארץ. זו הייתה פעם ראשונה שהיא הייתה עתידה לנפוש בחול- ובשבילה זו הייתה התרגשות גדולה מאוד. במסגרת ההכנות המרובות לנסיעה היא שאלה אותי באחד הימים שאלה רגישה ומרגשת, בעיני. היא אמרה לי בשיא הכנות: "אמא, ומה יהיה אם ארצה לטעום משהו ברחוב? בשבילי זה חלק מהחוויה, החלק הקולינרי. זה יפריע לך?? "

את האמת שממש התרגשתי. האכפתיות, הרגישות, הכבוד, שימת הלב לגבולות שלי. כל זה נגע לליבי. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לה שאם היא תרצה – היא תוכל לעשות מה שהיא רוצה כי אני רוצה שהיא תהנה. לגלות לכם בסוד?! באמת שמאוד הערכתי את הרגישות שלה אבל פתאום התחלתי לחשוב איך ארגיש כשאראה אותה עושה משהו שסולם הערכים שלי כל כך מתנגד לו?!

אתם מכירים את זה שצריך תשובה הכי הכי מהקדוש ברוך הוא ומתפללים חזק חזק בפנים שנזכה לתשובה כזו? אז זה מה שעשיתי.

הסתובבתי עם זה בבטן כמה ימים, וביקשתי מהשם שיתן בי את התשובה הנכונה.

ואז זה נפל בי.

וכך אמרתי להשם: "השם היקר, הרי אם זה היה קורה כמו שאני רוצה – היא הייתה לבושה בסגנון אחר, אוכלת דברים שונים וכללית מתנהלת אחרת. אבל הרי בסוף כולם וכולנו הילדים שלך וכל ההתנהגויות וההתנהלויות הם שלך וממך, ואם אתה בחרת והחלטת שזה המסלול של הנשמה הזו – מי אני שאכנס בתוך המסע הזה?! ואני מבינה, השם, שירידת הדורות הזו שמתחוללת כאן מול העיניים שלי, היא אבן לבית המקדש. אבן דרך לבית המקדש. עוד צעד אל לגאולה השלמה. אז אני מתכוונת ריבונו של עולם, כל פעם שיקרה משהו כזה שהלב שלי לא מסכים איתו אבל ההבנה שלי תבין שזו הדרך אל הגאולה, להתייחס לזה כאילו בניתי עכשיו אבן לבית המקדש!!! שתדע."

נסענו יחד, זה היה טיול מדהים, זמן מדהים של אמא ילדה, נופים אהבה ויכוחים חיבוקים צחוק ודמעות הסכמות ואי הסכמות והמון המון ירוק בעיניים ובלב. בכל פעם שקרה משהו שהרעיד בספק את אחד ממיתרי הלב שלי, הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי להשם "אתה רואה?! עכשיו, ממש עכשיו, אני בונה לך אבן לבית המקדש. תראה איזה אבן מיוחדת זו. לא לכולם יש כזו אבן מסותתת, מלאת פיתוחים חריצים ועמל. תראה השם את האבן שלי, שלנו."

חזרנו לארץ מלאות חוויות. החוויה  הכי חזקה עבורי היתה חוויית הביחד. "ביחד הכל כלול", וזה היה נפלא.

שבועיים לאחר מכן כתבה לי חברה שלי, פריידי, שגם לה יש קרונית שבחרה אחרת, והיא ראתה את התמונות מהטיול שלנו וממש מקנאה, משום שבשבוע הקרוב היא הולכת לטוס עם הבת שלה לארצות הברית ואין לה מושג איך היא תעמוד באתגרים בדרך מבחינת הלבוש האוכל המוזיקה האקסטרימים המוזיאונים וכל מה שיעמוד למבחן בסיר הנחת הזה (על משקל סיר לחץ הזה …) שוחחנו בטלפון וסיפרתי לה כיצד אנחנו חווינו את החוויה המשותפת ותוך כדי שיחה מסתבר שהחלק שקשה לה יותר הוא באמת החלק הרגשי גם של "מה יגידו" ובעיקר מה היא עצמה תראה מול העיניים.

ואז סיפרתי לה על האבנים שלי לבית המקדש. על שערי ניקנור שלי שאני תורמת לבניין הבית השלישי בהמון עמל בהמון דמים והמון תפילה לגאולה השלמה.

כל הטיעונים שהיו קודם בשיחה שלנו, לא הספיקו לפריידי עד הטיעון הזה. ברגע הזה – כמו אמא יהודיה שפתאום מבינה את התפקיד שלה – היא הבינה איך זה הולך להיראות ומה היא רוצה ואמורה להרגיש . הכל התיישב לה. שבוע אחר כך קיבלתי תמונה של פריידי עם הבת שלה על הרקע של הלב האדום בניו יורק, תמונות מהטיימסקוור, ומהסנטרל פארק. אמא חרדית גנרית בצבעי כחול שחור, וילדה עם המון לב במכנסיים צבעוניים וטי שירט עם אותיות פורחות באוויר.

ואז שאלתי אותה: "נו איך לכם?" התשובה הייתה "בונות אבנים לבית המקדש!!"

אני יודעת, אני יודעת גם אני גדלתי בבית יעקב אני יודעת שהאבנים לבית המקדש אמורות להיות בנאליות כאלה מחסד מברכות ושמירת שבת. אבל בית המקדש השלישי כפי שאומרים חסידים, אינו בנוי מאבנים – הוא בנוי מדמעות.

ובדמעות אנחנו ממש טובים. לא בגלל שאנחנו כאלה מוצלחים אלא משום ששתלו לנו את ההצלחות בבית. משום שחשבנו זה חורבן הבית, ועם השנים שחולפות אנחנו מבינים שהוא בניין הבית. תרתי ותלתי משמע.

ויש סיכוי שהוא אפילו האבנים לבית המקדש השלישי.

"ריבונו של עולם, אני יודע

שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים

הוא בנוי מדמעות.

ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי". (אברהם פריד, אמרה חסידית )

בבנין ירושלים ננוחם.

נון בית:

כדי להיות מדוייקת, בדקתי את המקורות לשיר של אברהם פריד עם המילים הנ"ל.

הרעיון ורוח הדברים, מוזכרים בשם האלשיך הקדוש, החתם סופר, רבי משה קורדובירו,  כתבי תלמידי המגיד ממזריץ' ותלמידי הבעל שם טוב.

יללא תתחילו לאסוף אבנים.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

דמעות מלוחות מדבש | דסי זייבלד יושפע שפע: כשכבר אין לנו כוח, אבל יש לנו | דסי זייבלד שיתוף נוסטלגי: פסח בטעם נדיר ושמח | דסי זייבלד דסי זייבלד: "אפשר לנרמל רגע? החג עבר לפני יומיים ועוד לא התאוששתי!" דסי זייבלד: "הם מתאבלים עליהם שוב ושוב – על כל הדברים שהלכו ולא ישובו"