מה אומר לך הביטוי……..
היינו גרים "ליד הים".
מה זה בדיוק ליד הים?
זה עשרים דקןת הליכה לחוף בת גלים הנפרד. אולי עשרים וקצת.
זה נחשב קרוב מאד, בכלל לוצריך אוטובוס. ובימים שילדים שוטטו ברחובות באופן בטוח לפני עידן החטיפות והפשיעה, ולפני שמישהו חשב שהם מטרה נוחה, עשינו אחותי ואני את הדרך לים, מגיל מאד צעיר, לבד.
כשהיינו קטנות יותר, היינו חוזרות הביתה מבית הספר ומתקשרות בטלפון החוגה הבהיר לבאבי רחל שלנו.
וכשבאבי היתה עונה, כמעט מיד היינו שואלות : "באבי, את הולכת היום לים?" וכשבאבי היתה עונה שכן, היינו מבקשות מאמא רשות, אורזות שקית ויוצאות לים.
באבי היתה זו שלימדה אותנו לשחות, פחות או יותר. (את המלאכה השלים יורם המציל , עם השפם הגדול והקול היותר גדול מהשפם, מבריכת הפועל ) היא היתה משחקת איתנו במשחקי מים כיפיים, ודואגת שנצא מדי פעם לשבת על המדרגות הרחבות, שהשקיפו על הים ,עוטפת אותנו במגבת, שלא יהיה קר, דואגת למשמעת מים הגונה, ומפנקת בקלחי תירס פריכים, בשזיפים אירופאיים, ומשמשים (מי שאוכל מקבל את הגוגו) שהביאה בקופסת פלסטיק לא חד פעמית בכלל.
עם השנים גדלנו, למדנו לשחות, ואמא הרשתה לנו גם ללכת לבד.
עדיין הכייפ הגדול היה ללכת עם באבי, אבל כבר יכולנו גם להיות עצמאיות.
בוקר אחד של החופש הגדול, החלטנו אחותי ואני ללכת לים.
מתארגנים, אורזים, ייוצאים.
והבוקר ,שטוף שמש ואור. והחוף עם ריח המלוח על המים, והאוויר עמוס בחופש גדול בצבעי גלגלי ים ואבטיח.
הנחנו את הבגדים במלתחה, ויצאנו לחוף.
עד היום, בשעות לפני הצהריים של הקיץ, טבוע בי ריח הים, והאור הבהיר של בוקר כסממנים מובהקים של החופש הגדול.
אחרי שעה או שעתיים של התפלשות בחול והשפרצות הגונות של מי מלח, הגיע הזמן לחזור הביתה.
יצאנו למלתחה, מתקלחות, מתלבשות אורזות……
ו………
לפתע אני מגלה שאין לי סנדלים.
יום קודם, קנו לי, ב"נעלי כהן" ברחוב החלוץ סנדלים חדשות.
בימים ההם הנעליים היו יקרות המציאות, וכשהצטופפו עלי הנעליים, היתה אמא שלי גוזרת את הפתח מקדימה כדי שיהיה מקום לאצבעות להציץ, ואחר כך אם הנעל עוד היתה ראויה העבירו אותה לאחותי, לניצול מושלם.
ובימים אשר כאלה
זכיתי יום קודם לסנדלים חדשות. זה היה אירוע בפני עצמו .
סנדלים מעור חום בהיר, קצת דומות לתנכיות, עם תוספת פרח בצד. יעני מקושטות.
כלכך אהבתי את הסנדלים. בחרתי אותן בעצמי, הרשו לי לבחור לבד, והן היו כאלה קצת יותר סטייל מסתם תנכיות פושטיות…. היה במה להשוויץ.
והנה,
יום למחרת
במלתחה
אני עומדת לבושה כולי
וסנדַלַיִים – – –
אַיִן.
כן כן…..בימים ההם…. כשנעליים היו יקרות המציאות, היו גנבים חביבים בחוף, שהשחילו את הסנדלים שלי, לעצמם.
לקח דקות ארוכות שחיפשנו את הסנדליים, גם החברות עזרו לנו, עד שהבנו שהן נגנבו…..
נו טוב,
איך הולכים הביתה ככה?
הרי מנח רגל יחפה על האספלט החם…. לא נראה הפיתרון הראוי.
אז פרומי, אחותי, התנדבה ללכת הביתה, ברגל, להביא לי איזושהי נעל כדי שאוכל לחזור הביתה.
כל התהליך הזה לקח כמה שעות. ההליכה לים, השהיה, החיפוש אחר הסנדלים, ההליכ של אחותי הביתה, החזרה שלה עם נעל חלופית, והחזרה שך שתינו יחד הביתה.
כל השעות האלה שהיתי בשמש, ללא שתיה.
מי ידע אז בכלל על נזקי קרינה ונזקי שמש, ובאבי לא היתה שם כדי לומר לנו לשבת תחת הסככה או להזכיר לנו לשתות.
הרי לא היינו רגילות לקחת שתיה, באבי היתה אחראית על הקולינריה ועל זה שנשתה מספיק…….
הגעתי הביתה גמורהההה
אחרי שעות בשמש קופחת
צמאה ורעבה
והכי הכי הכי –
בלי הסנדלים החדשים.
אמא שלי אמנם לא כעסה, אבל דאגה לנו מאד, ורצתה מאד לשמוע מה בדיוק קרה שם ואיך,ָ
(אז איפה הנחת? את בטוחה שחיפשתם טוב? שאלתם חברות? הלכתם לאמיל המציל להתלונן?)
וסנדלים חדשות עם פרח……. נשארו בחלום לשנה באה.
באותו אחר צהריים
על כסא הנדנדה במרפסת שלנו, ישבה ילדה אחת, שהתבזבז לה בוקר וחצי של החופש הגדול, עם כאב ראש נורא ובחילות נוראיות, (כנראה מכת שמש לייט) והעיניים זלגו צער על הסנדלים היפות והמיוחדות שגנבו לה…
ואם תגידו לי את הביטוי
"גם אכל את הדג המסריח, גם קיבל מלקות וגם גורש מהעיר" –
אל תתפלאו שהתמונה הראשונה שתעלה לי בראש תהיה של חוף ים עליז, עם ריח מלוח, ושמש בהירה של קיץ מלטפת ראשים של ילדות קטנות……..
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
