פיסות של אנושיות, חפיסות של חיים | דסי זייבלד

פיסה א'

היא היתה בגן חובה. עם תלתלאז' זהובים מסולסלים ועיניים גדולות וכהות.

זו היתה מסיבת הסיום המשמעותית הראשונה שלה, עם קבלת תעודות של סיום הגן ומעבר לכתה אלף, בבית הספר.

ויומיים קודם, נפטר לנו התינוק.

ולא, אני לא הולכת לדבר על התינוק, אלא עליה, על ברכי, האחות שסיימה גן חובה ואמא לא יכלה לבוא למסיבת הסיום שלה. במסיבה של ברכי היו מלאאא ממלאות מקום שלי – אמא שלה שישבה שבעה: היתה ספתא, והיתה חיהלה הבייביסיטר, והיתה אחת הדודות ועוד חברה ואחות, וכווווולם, הגננת והמנגנת והסייעות והאורחות – כולן החמיאו לה איך היא שרה יפה ואיזו מקסימה היתה, ואיזה יופי שהיא עולה לכיתה אלף- אבל אפילו שנים אחר כך, אפילו כשהיא הבינה מכל הבחינות את זה שבאמת לא יכולתי לבוא – עדיין היא אמרה עד כמה זה זכור לה – שאמא לא היתה במסיבת הסיום שלה.

פיסה ב'

יומאחד שמעתי הרצאה מעניינת מאד. דיברה שם איזו דוקטורית חשובה עם תואר שש וחצי למדעי הנפש או המוח או הלב, והמסר הכי חשוב שלה היה – תייצרו חוויות עם הילדים. ההסבר היה, שילד לא יזכור המון קטעי מידע שננסה להעביר לו אבל חוויות הוא מטמיע בצורה מצויינת, וזו הדרך להורות באינטרקציה טובה – פחות ללמד, הוראות, מילים, ויותר חוויות כמו שאומר הכתוב – אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לא ישכחו לעולם כיצד גרמת להם להרגיש (מאיה אנג'לו. לוידת מי זו – אבל תכלס אמירה יפיפיה)

כי בסוף – "החוויה" זו למידה מצויינת. זה עובר נפלא דרך המערכת החושית. וכי זה בסוף מה שהילדים לוקחימיתם בתרמיל ההוא בראש. אפילו בתרמילֵב.

אני זוכרת,שדיברנו אז, האיש שלי ואנוכי על החשיבות לייצר לילדים חוויות – לצאתיתם לטיולים בטבע, לשחקיתם, לעשות יצירות בבית, וכן הלאה, כדי לארגן לנו זמני חוויה יחד. השתדלנו ממש והיה כייפ. גם הילדים ההם, שהיום הם אנשים בעצמם (והורים לאנשים קטנים אחרים – שהם הנכדים שלנו….) זוכרים את הרגעים הכייפים האלו טובה ולברכה.

פיסה ג'

מסיבת החומש של יהודה יצאה בימים כלכך עמוסים. בין בחינות סופסמסטר, ועומסים בקליניקות שלי. ההגיון אמר לא לנסוע מחיפה לבית שמש. אבל הלב, הלב לא עובד תמיד בסנכרון עם ההגיון והנכון. והלב שלי זכר ילדה אחת מתולתלת שאמא שלה לא היתה במסיבה שלה מסיבות ממש מוצדקות, ולתלתלאז' נשאר חור קטן בלב. החלטתי שאני נוסעת. קשה יש גם בלחם וגם אותו חותכים ולא אוכלים אז יללא ניסע ונראה כבר מה לעשות עם הפירורים של הקשה.

חבל שאני לויכולה לשתפותכם פה בתמונות של הצאן קדוישים הקטנים האלה שמתחילים ויקרא.  הכתרים הנוצצים, החיוכים, הקולות הרכים ששרו במקהלה של כמה טונים, ההורים שמחאו כפיים. ילד קטני שחרחר, שכלכך התרגש  ושעשה שלום מהבמה והסתכל כל הזמן שלא נפספס שומדבר, וספתא אחת שניגבה דמעות ובין לבין התפללה על הנחת. איזו שעה טהורה זו היתה. כמה זה ניקה לי את הלב מכל העומסים . איך שזה פתח לי ערוץ של "ליבא בעי". כמה שווה לי היה להגיע. ואני בכלל חשבתי עליו כשנסעתי – שיידע שאנחנו שמחים איתו ומתרגשים, שיראה כמה הוא חשוב לנו, כמה יקר עבורינו הרגע הזה שהוא מקבל חומש, שתהיה לנו חוויה מרגשת יחד.

אני בכלל חשבתי עליו, אבל בסוף זה היה לא פחות בשבילי.

חפיסת חיים

כי ככה זה. בסוף החוויות שאנחנו אוספים זה לא רק עבורם. זה לכולנו. וזה חשוב מאד, כי יהודה לא ישכח איך הוא הרגיש, ואיך הרגשנו כולנו יחד איתו. בואו, להתפלל ולהתרגש יכולתי גם בבית ואפילו לבכות – אבל זה לא היה יחד.

ואם הייתי מפסידה את הרגעים המיוחדים האלה – לא יודעת אם היתה לי דרך ליצור חוויה מקבילה. לפעמים "ההזדמנות" היא אל חזור .

אנחנו לפני חודשיים שאצל חלק מהילדים, הזמן מקבל משמעות שונה. נו, חופש וזה. אנחנו יכולים לנצל את הזמן הזה לחובה היקרה הזו, לזכות, לייצר איתם חוויות משותפות. לא לראות בזה עול, אלא שליחות כי מה שתשדרו להם זה מה שהם ירגישו וייקחו בתרמיל ההוא – בתרמילֵב.

ולמה?

קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו יכולים. ומה שאפשר עכשיו – עושים.

עכשיו אני יכולה לטייליתם – אני מטיילת.

עכשיו אני יכולה ליצוריתם – אני יוצרת.

אנחנו אוספים חוויות.

לתרמילֵב שלנו.

שם זה נשאר לתמיד.

נון בית

אני יודעעעעת. אני יודעת שזה קשה, שזה לא תמיד אפשרי, שלא תמיד יש סבלנות וכח וכסף וחשק.

אבל כשכן אפשר, תעשו את זה הכי טוב שאפשר.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

הורים למתמודדים? הגבול הוא נתינה אין סופית | דסי זייבלד סיכומי סבתא לחופש שהיה: צאו לחיות את החיים האלו, חזק ועכשיו! | דסי זייבלד תתאמנו איתי: היום של ה"פילטכעס" | דסי זייבלד יום ה'לא' הלאומי | דסי זייבלד דסי זייבלד מגלה: אם אתם עדיין ברושם המלחמה, לא מתפקדים, חלשים תנשמו, אתם כמו כולם