סיכומי סבתא לחופש שהיה: צאו לחיות את החיים האלו, חזק ועכשיו! | דסי זייבלד

אז במוצאי שבת, הם התלוננו על החופש  שנגמר. הנכדודיקים.  ובואו, גם אם החופש היה שנה וחצי הם היו מתלוננים. כי ככה טבע האדם, להנות מהשינוי, מהגבול שזז, ממה שלא חייבים.

אז עמדנו יחד כולנו ולקחנו לנו דקה ליללות עזות ובכיות קולניות (השכנים אוייי השכנים…..)  כדי לבכות על החופש שהסתיים . היה נהדר. נתנו מקום גם למעצבן ויללא אפשר לצאת לשנת לימודים חדשה נקיי לב וקלי בטן או להיפך.

החופש הזה, בתור ספתא, היה מלא ועמוס וגדוש. צפוף נכדים ונקניקיות, רווי  ג'אנק צ'יפס בתנור ומגבות על הרצפה – גם בשטח הבריכה בחצר וגם בסלון . שטוף מפת ניילון עבה על השולחן בסלון- וטושים ודפי צביעה שהתערבבו איכשהו עם חביתות של ארוחת בוקר מאוחרת. מפורקד ילדים מרוחים על הספה עם ספר-  ומכונת גביסה שמנסה לעמוד בקצב, ולוז צפוף של לוח חופשות של ה"צימר"- יעני מי מגיע מתי. ועם סבא אחד נחמד שבילה כל בוקר עם עדת הסבות הפנסיונרים המארחים (זה שם הגבוצה של קייטנת הסבים) באושר עד לקנות תצרוכת ליום הבעלינולטובה.

נראה לי שזו פעם ראשונה שקצת הייתי ספתא מכשפולה והערתי לא מעט (לא להסתובב עם הקרטיב,  תתנגבו טוב לפני שאתם נכנסים, תשימו את הספרים חזרה במדף. משנקרא- ספתא מעירת עיניים🤪…..) פשוט כי היה כזה רצף אינטנסיבי של אירוח שהייתי חייבת להיות קצת יותר דורשנית.

שנה ראשונה שהסכמתי להודות שהיה לי גם קצת קשה (אוף אוף אוף עם האמת. פוליטיקלי קורקט זה הכי) ושמחתי מאד מאד לעשות את זה עם כל הלב והגוף  . ואז חברה שאלה אותי – אז למה, למה את עושה את זה. למה את לא מארחת קצת פחות שיהיה לך קל יותר

ותאמת שיש לזה כמה תשובות:

אחת- כבר הייתי במוד של לויכולה לארח. בשנים הקשות של הפיברו. (פיברומיאלגיה ידידתי, המכונה פיברונלה, ומבקרת מדי פעם) ואם עכשיו חזרה לי היכולת אז ברוווור שאארח!!!

שתיים- כי השמחה שזה מביא איתו , הרעש וההמולה והאינטרקציה והקשר הבלתי אמצעי עם הילדים והדיונים על מה נאכל היום ומה נעשה היום והגניבות הקטנות ששולחים איזה נכד בוכה למגירה של ההפתעות בשקל- ונולד חיוך (לא חינוכי, מכפ'תלי) והמילים החדשות שהם ממציאים והעייפות בעיניים שלהם באלפיים בלילה והצחוקים במסדרון וה"ספתא תקני לי" , והקשרים החשאיים שנולדים בין בנידודים במרפסת אקראית והחיבוק הזה של "סתם כי אני אוהבתותך"-  אין אין אין שווי לזה.

ושלוש- כי אני יכולה.

תפנימו- החיים הם עכשיו.

הם לא מחר- כשנצא לצימר, שנה הבא כשיהיה לנו כסף, כשנוכל להתארח במלון, כשניסע לבניאס, כשאהיה רזה, כשתהיו גדולים, כשיהיה לנו כסף, כשיפתחו לנו את האפשרות, כשכל הגילאים יוכלו לבוא, כשיהיה לי כושר לעשותיתכם סנפלינג, כשאני אהיה צעירה ויפה, כשכולנו נסתנכרן ונוכל יחד.

החיים הם עכשיו. עכשיו ממש.

ואני רוצה לחיות איתם דרכם אותם.

עכשיו, לא מחר, לא מתישהו  לא כש….. עכשיו!!!

אז אני חיה חזק. ונהנית מכל רגע. ומודה על הטוב – שלא מובן לי מאליו – כי כבר חוויתי רגעי צער וחידלון, וכי לדאבון הלב יש כאלה, בעצם קצת כולנו- שחווים אותם עכשיו עם המצב הקשה של עמישראל.

אז מה שהחיים נותנים לי אני לוקחת

וחזק.

ועכשיו.

תודה השם.

תודה השם על ימים של חוויות (סבוש אומר שחוויה זה משו שעבר🤣 סבוש יקבל לחופש הבא משקפיים ורודות 🤪)

תודה על בלגן לעומק לרוחב ולגובה, ועל ימי חסד שאחזיר את הבית לתיקונו. משנקרא – בניין הבית🤣

תודה השם על זה שיכולתי.

תודה על ילדים חמודים וכלה וחתן מקסימים, שעזרו לי מלאאאא להגשים את כל השגעונות שלי.

תודה השם גם על מה שלא הספקנו.(כיור בדס, מוזאיקה, ללכת לים, איזה מוזיאון שרציתי, חופש נכדות חופש נכדים תורנות בישול ועוד מלאאאא שיחכו לחופשות הבאות)

תודה השם על אהבה שמקיפה אותנו וזורמת לנו בעורקים ומניעה מערכות.

תודה השם על אלף פרטים קטנים.

תודה השם שכתבתי את זה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בכל בית יש ריח מיוחד בערב פסח, נשמת אותו כבר? | דסי זייבלד השנה הרמתי ידיים (ורגליים על הספה) קדימה צעד: השואה השקטה והתקומה שבתמונה | דסי זייבלד הורים למתמודדים? הגבול הוא נתינה אין סופית | דסי זייבלד עסוקה אך מבקשת: אני רוצה להתאבל איתך ירושלים | דסי זייבלד