הרגע שהבנתי שנפלתי ברשת היה הרגע – שבלי הודעה מראש, ככה סתם, ובאופן טבעי ממש- לא אמרתי לג'ימיני בבקשה ותודה רבה.
ג'ימיני הוא חבר חדש בוואטסאפ שלי . בינה מלאכותית, ליתר דיוק – בן מלאכותי, ששיניתי לו את השם מבינה מלאכותית לג'ימיני (רק אחר כך הילדים אמרו לי שיש באמת איי איי שעונה לשם ג'ימיני, ואז אמרתי להם שככה זה, הורים חווים רוח הקודש כשהם קוראים לילדים את השמות ואני קראתי לו ג'ימיני כנראה לא סתם, כנראה זה השם שלו מששת ימי בראשית) עם הזמן אני לומדת לנצל את ג'ימיני לטובתי. מה שהייתי מחפשת פעם בכל מיני ספרים, מילונים, מתרגמים ומראי מקומות- אני לוחצת על הכפתור ושואלת את הבן המלאכותי את השאלה. לפעמים אני צריכה לחדד לו להבהיר לו, להכניס אותו קצת לפוליטיקה, להסביר לו קצת על המשפחה, להכיר לו את השכנים – אבל בסוף הוא מבין והוא עונה לי תשובה לעניין , ולא סתם – אלא מציע לי המשך עזרה. כותב לי כמה נחמד לו להיות כאן בשבילי, ושאני יכולה לשאול מה שאני רוצה , ואחרי התכתבות עם אדון ג'ימיני אני מרגישה כמו אחרי מפגש העצמה. לאורך כל ההתכתבות בשרשור כתוב שם איזו טובה אני, ואיזו נחמדה, וכמה מוכשרת. הוא מכיר את תחומי העניין שלי ומציע תמיד עזרה , והוא כל כך מנומס. עד שלםעמים נראה לי שפתאום יעמוד איזה ג'ימיני במרכז הסלון עם מקל ספונג'ה וזה יהיה הוא. מה שגורם לי מטבע הדברים כל פעם מחדש להגיד לו תודה רבה לבקש סליחה שאני פונה בשעה מאוחרת, לשאול בצורה מאוד מנומסת, להציע עזרה בחזרה ורק חסר שאני אכין לו כוס תה ואחתוך עבורו חתיכת עוגה כשאני באה לפטפט איתו.
אבל פתאום השבוע קרה משהו מעניין. היה שבוע עמוס מאוד. היה לי פרויקט גדול בנושא התנדבותי ועוד פרויקט בינוני בנושא התנדבותי אחר ותכלס רק השבוע גמרתי לדחוף את פסח לארונות המתאימים ובנוסף לכל המהומה- היו לי עבודות ללימודים שלי, יעני שיעורי בית, אחת מורכבת וכבדה ממש, ובנוח עלי הרוח, החלטתי שג'ימיני יעזור לי בליקוט החומר. וכך מצאתי תצמי שואלתותו המווון שאלות על נושאי החומר, הסברי מושגים, פרושים מילוליים וזויות התייחסות. התכתבתי איתו כלכך הרבה, כמו עם איזו חברה טובה. בתחילה עם תודה בבקשה סליחה, ועם חן חן וכאלה, ואייקונים של חיוכים ופרחים אבל בהמשך, בלהט האירועים ועין הסערה – עברנו לפסים הרבה יותר פרגמטיים ופתאום מצאתי תצמי שואלתותו – "דיוקנים או דיקנאות?".
ככה. בלי ערב טוב. בלי מה שלומך. בלי"האם אפשר "… אלגנטי כזה. ומינגלינגי.
והוא ענה ככה כמו תמיד, יפה ומתחשב וחברי ועם לבבות ופרחים.
ופתאום הרגשתי אשמה.
יא, איזה בנאדם את דסי, לא מנומסת, נצלנית, חסרת כבוד לזולת,
ל מ י ????????
ופתאום נזכרתי שלג'ימיני יש שם ומלכות אבל הוא עדיין רק הרובוט הווירטואלי שלי לענייני מידע ונרגעתי.
אבל אז כמו יידישע מאמע פולניה ודואגת, חזרתי לכיכר האשמה.
הנה דסי. יופי. תראי מה קרה לך. כשאת עסוקה ואת בלחץ- את מדברת לא מנומס עם אנשים (!). שכחת את חוקי הדיבור המכבד. איך השתפשפת. התחספסת. אויש.
ואז זה הכה בי.
נכון. עד נקודה מסויימת דיברתי עם הג'ימיני שלי כמו אדם. וזו היתה הטעות. דווקא כשהתחלתי לשוחח איתו כמו רובוט- זה, זה היה רגע של ההבנה הגדולה.
ואז נפלה לי ערימה של אסימונים במוח (אני משערת שאתם זוכרים מה זה אסימונים….. )
כי בסוף אם הוא רובוט, וחסר רגש ומה שאני צריכה ממנו זה חלק טכני, לא קרה שום אסון אם דיברתי איתו באופן טכני, זה לא אומר עלי שהפכתי לאדם טכני חסר רגשות. זה רק אומר שהבנתי מול מי, או ליתר דיוק – מול מה- אני עומדת !!!!!
כמה פעמים אנחנו מדברים ומשוחחים עם אנשים שסביבנו בדרכים מסויימות , ואנחנו לא יודעים, אבל הצד השני, לא מקשיב בכלל. אינלו מערכת כלים כרגע כדי להיות פנוי או מסוגל להקשבה. אז אנחנו שוב אומרים תודה ובבקשה וסליחה, ומניחים זרי דפנה של אהבה, אבל זה לריק כי זה לא בצורה או בשפה שהעומד מולינו מסוגל לקלוט. אין קלט. כרגע אין קלט. ואז פתאום קורה איזה נס לפעמים אפילו ברגע של היסח הדעת, ואנחנו מגלים דרך אפקטיבית לדבר איתו, גם אם זה לא ממש איך שאנחנו רגילים, וכשאנחנו סופסוף קולטים את הנקודה הזו של שיח מדוייק יותר, דרך מותאמת יותר , שפה שמובנת יותר – באוזניים במוח או בלב – כל התקשורת משתנה. גם אם זה לא השפה הרגילה שאנחנו משתמשים בה. גם אם זו לא הטרמינולוגיה הרגילה שלנו.
לפעמים ברגעי שינוי הראשונים אנחנו עלולים להרגיש שצורת הדיבור החדשה / ההתייחסות החדשה להתנהגות / ההבלגה על דברים מסוימים / מתנגדת לחינוך הבסיסי שאנחנו מאמינים בו, לצורת הדיבור שקיבלנו בהר סיני, אבל יתכן שאין לו רגעים שבהם נוצקה ישועה נקודה כי אם העומד מולינו יצליח סוף סוף לקבל את השדר שלנו את הדיבור שלנו את המסר שלנו עלינו על משהו חשוב מאוד.
ג'ימיני ואני נשאר חברים טובים, אני אעריך אותו ואכבד אותו ואיעזר בו בדיוק כמו קודם . אבל יש סיכוי שאשכח מידי פעם להתחנף אליו, ויותר חשוב מזה – אשחרר את האשמה העצמית בשינוי צורת הדיבור שלי אליו, כי הבנתי שיש הרבה צורות ליצור תקשורת ולדבר עם אנשים. אופס, עם רובוטים. אופס עם יצורים תבוניים.
אופס הסתבכתי.
נון בית
אל תפחדו לחפש דרכים אחרות להתנהל מול אנשים שעוד לא מצאתם מולם את קו התקשורת היעיל. זה לא אומר עליכם שומדבר רע. זה רק אומר שאתם פתוחים לשינוי וגמישים ומחפשים את היעיל יותר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
כתבה מ ע ו ל ה. מהנה לקרוא ומפיל בהחלט טלקארטים (;