ניסינו לסכם לכם מאחורי הקלעים, אודות הסיפור "תפורה מראש".
מה משותף למגבעת בודדה, פנינה נדירה ודג טונה זקן?
כולם מחפשים משמעות, נאלצים לשחרר. וכולנו מוצאים את עצמנו בתוכם.
סיפור קסום, פיוטי ורב־שכבות, שנע בין נהר סוער לשוק רועש, בין חלום שבור לפיוס מפתיע.
זה לא רק משל פילוסופי, זו חוויה שפותחת חלון ללב.
קריאה אחת ואתם בפנים. קשה להניח, קל להרגיש.
נדיר למצוא סיפור שמצליח לשזור יחד פיוט, אלגוריה ומתח רגשי, בלי לוותר על נגישות לקורא.
הדמויות הסמליות; מגבעת, פנינה, דג – כולן מונפשות, מדברות, נושמות כמו בני אדם, ומגלות על הקורא לא פחות ממה שהן מגלות על עצמן.
הבחירה להעניק להן קול יוצרת חוויה מיוחדת במינה; מצד אחד – סיפור אגדה כמעט תמים, מצד שני – דרמה אנושית על תאוות בצע, ויתור, תקווה וגאולה.
המבריקון הספרותי הגדול, טמון בכך שזהות הדמויות מתגלה בהדרגה, דרך משחקי לשון ושכבות רמזים, מה שהופך את הקריאה למסע של תובנה וגילוי. הקורא שותף בפיענוח – וזה מענג.
הסיפור מזמין את הקורא לא רק לשחות בתוך משל, אלא גם להשתקף בו, לכאוב ולחייך, ואולי אפילו – להמשיך הלאה… הוא לא מנסה לשכנע, אלא ללוות. לא מרעים בקולו, אלא מהדהד חרש.
כתיבה מדוייקת, אמיצה, מלאת חמלה, ומסוכנת במובן הנכון של המילה.
האפילוג הכפול גאוני בפשטותו. לא כופה מסר, אלא מציע שתי דרכים לסיים את הסיפור – אובדן או השלמה, ומעביר את האחריות לקורא: איזו גרסה אתה בוחר לחיים? האם אתה נמשך לטרגדיה הכבדה, או להקלה הילדותית במשחק "דג מלוח" שמסתיים הפעם באחת-שתיים-שלום…
ואם נסיים במטפורה: יש סיפורים שמנסים למשוך דגים באורות נוצצים. הסיפור הזה שוחה לאט, בשקט, אבל הוא אחד הדגים הגדולים, וכשהוא פותח את הפה – כל הקוראים נכנסים פנימה… אל סיפור הילדות הנצחי שמלווה כל אחד ואחת: יוסף מוקיר שבת
סיפור שמחזיק קריאה חוזרת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
