האם להמשיך לעולם ש(לא) רק מחשיך: זו הסיבה שלא הייתי כאן מחנוכה (קשה לקריאה)

זוכרות שדיברתי על ההרגשה שאני על הקצה? אז נפלתי לתהום. עמוק. לא כתבתי לכן הרבה כי לא יכלתי, עברו עלי ימים שאני אפילו לא יכולה לתאר במילה עד כמה עומק הגיהנום שחוויתי.

בעצם מה שגרם לי להכל, זה טריגר עוצמתי כ"כ שהחזיר אותי למקומות אפלים וסוערים, משהו שהיה חזק ממני. בהתחלה לא ידעתי למה בכל הימים שלפני כן הייתי מתוחה, עם חרדה, בקוצר נשימה. אחרי זה נפל לי האסימון כי הייתי לחוצה לקראת משהו מסוים, ואחרי שזה עבר הבנתי שזה בעצם היה הטריגר שהפיל אותי, מוטט אותי והוביל אותי למקומות כ"כ קשים וכ"כ קיצוניים.

איך היה כל המשבר החריף שלי? זה התחיל מהימים הלא פשוטים שלי שהייתי אצל אחי. המשיך בשבת שהייתי עם חברה אצל משפחה אחת. ושם בלילה התחלתי להרגיש לא טוב בכלל, אבל ממש. איבדתי שליטה על החיים שלי, נכנסתי להתקף של רצון לברוח ולפגוע בעצמי, ואז הזמינו לי משטרה ואמבולנס, מנעו ממני לצאת ושלחו אותי לבית חולים. הייתי במיון פסיכיאטרי מסוים ושם לא קבלו אותי כי לא הייתי מהאזור, המשכתי למקום אחר ואז לא רציתי להתאשפז שחררו אותי. זו הייתה שבת מאוד קשה.

יום ראשון פניתי למיון בבית חולים ולא היה מקום אז לא קבלו אותי.

וכאן אני רוצה לעלות נקודה כואבת. למה אני, במצוקה נפשית חריפה שאני חייבת עזרה, ומה שאני רוצה זה נטו לעזור לעצמי לא יכולה ללכת למקום שיכול להקל מעלי, למה כל בתי החולים לא מקבלים, כי אני לא מהאזור. למה? איך זה שלא מקבלים אותי או שאין מקום. איך זה שבנושא הזה יש כ"כ הרבה בעיות ומה רק אני רוצה? להבריא, רק לשמור על החיים. ובגלל כל זה, בעצם בגלל שלא קבלתי את העזרה הנכונה בזמן, בזמן שהייתי חייבת אז התדרדרתי למקום קשה. למקום של תהום שחורה. של סוף.

והם היו ימים קשים, כ"כ קשים. שבהם לא ראיתי כלום, לא עשיתי כלום. ימים הזויים ולא נתפסים במוח, כמה הנפש זועקת לעזרה, כמה היא נמצאת בתחתית.

חושך. שחור של סוף. של סיום. של קריעה בין חיים למוות.

בור. של ייאוש, של עולם סוגר. של פרוק הנפש

קצה. של תהום. של התרסקות.

אני נאבקת יום ועוד אחד, להמשיך לחיות, להמשיך לשרוד. זה קשה לא נורמלי, קשה עד בלתי אפשרי. מרגישה שהכל סוגר עלי, יותר ויותר. לא משאיר לי ברירה.

מרוקנת וחסרת כוחות – בלי רצון לחיות

כבר לא נאבקת – אלא מרימה ידיים לשקט

אין לי מילים לסבל – ואף אחד לא מושיט לי חבל

לא מצליחה להחזיק את עצמי – זה לא גלים אלא צונאמי

מאבדת שליטה על החיים – וצריכה שמירה לפעמים

לא רואה שום אופק לאור – כי נמצאת יותר מדי עמוק בבור

בשביל מה להמשיך? – לעולם שרק מחשיך?

דילמה, שאלה, התלבטות, קריעה. אין אותי כבר. אין איילה, אני לא חיה בכלל. בן אדם מת מהלך. בחוסר אונים מזעזע, בטירוף שאוחז בי, בפחד מצמית של חוסר שליטה בחרדה מהרגע הבא. בסכנה מעצמי.

אלוקים רק אתה איתי עכשיו, רק אתה יודע עד כמה המצב שלי חמור, אתה איתי, אתה רופא חולים. אני צריכה נס בכלל להמשיך לחיות. אני בין חיים למוות, על הקצה של התהום, ממש במצב קריטי. אין לי מה לומר לך, תעזור לי, תביא אותי למקום בטוח וטוב, שיעזור לי באמת, שיהיה לי בו טוב, שאוכל לנוח ולהרפות. תרפא לי את הנפש המרוסקת. אוי טאטא אוי איזה חיים. איזה. אני רגע לפני התרסקות, רגע לפני מקום שאין בו דרך חזרה. רגע לפני התקף של איבוד שליטה. תעזור לי בדרך שתהיה לי טובה, נעימה ותומכת, לא יודעת איך אבל אתה יכול לעשות הכל. אני רוצה לעזור לעצמי, מבטיחה אבל אני בחוסר אונים, בארבע קירות אטומים. לבד בהכל, אף אחד לא מחזיק איתי את כל הטירוף הזה. אבל אבא, אתה איתי. אני יודעת. מתוך המקום המזעזע והמחריד שאני נמצאת, אני יודעת ומרגישה שאתה איתי. דווקא ברגעים הכי חשוכים, הכי עמוקים של המשברים האלו, הכי בתהום עמוק, אני מרגישה שאתה איתי. שאתה נותן לי יד. שאני לא לבד. שאתה מכיל את כל הכאב המטורף הזה. את הכל הכל שאין לי הסברים, שאין לי מילים, אבל אתה יודע מה עובר עלי בנפש בלי תיאורים. אתה איתי, בוך הבלגן הזה, בתוך האטרף הזה.

אתה שומר עלי? כנראה. אני לא מצילחה לשמור על עצמי. אתה מחזיק אותי עכשיו. אני בידיים שלך . אתה מרים אותי ושומר עלי, אני חבוקה בזרועות שלך, אתה מחבק אותי נכון? אתה הכי איתי. אתה הכי. אוי אבא אני רוצה לבכות, אני לא יכולה כבר. לא יכולה. שום כדור הרגעה לא עוזר לי, אתה רק יכול לעזור לי. אתה אבא אתה.

והוא היה איתי, הוא היה איתי כשאף אחד לא היה, כשהרגשתי כלואה. כשהייתי רגע לפני המעשה הנורא.

ועוד מילים שכתבתי, עמוק שם, בגיהנום שלי, עמוק ברגעים של לפני החלטה כואבת.

אין לי כלום בחיים האלו, אין לי למה לחיות, אין לי סיבה בשביל מה להאבק, אין לי תקווה למשהו אחר, אין לי שום אור באופק, אין לי תמיכה, אין לי מי שיעזור לי להחזיק את עצמי, אין לי כוחות, אין לי רצון להצליח לשרוד, אין לי עולם נורמלי, אין לי נפש בריאה, אין לי סיכוי להחלמה, אין לי שליטה, אין לי יכולת סיבולת, אין לי משמעות, אין לי בכלל חיים.

הרגשתי שאין לי כלום. כלום. אפס. זה הרגשה מזעזעת. זה בליל של רגשות הכי קשים שקיימים.

שבוע הבא אספר לכן מה ההשלכות של המעשה הקשה שעשיתי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

נפש בהחלמה: העולם שבתוך המחלקה | איילה קליין תמונת המצב שלי: הלב שלי מחפש בית, אבל רק לא להגיע לאשפוז נוסף איזה דיכאון!! דכאון אחרי לידה, אנחנו חייבות לדבר על זה! שוב חזרתי לכאן: היום הראשון במחלקה הפסיכיאטרית | איילה קליין