איש חינוך ידוע תיאר טיול בלתי שגרתי שארע לו לפני מספר שנים.
במסגרת הטיול השתתפו חבורה נכבדה של אנשי חינוך בעלי שם בפעילות מיוחדת בטבע.
הם נדרשו למשימה שנראתה במבט ראשון קלה להפליא- לרעות צאן.
עדר קטן של עיזים עמד מולם והמשימה הייתה פשוטה ומובנת: "העבירו את הצאן מפה לשם", מרחק של לא יותר מ־30 מטרים.
כל אחד מאנשי החינוך הדגולים נעמד בתורו בראש העדר וניסה לגרום לו ללכת אחריו, אך באורח פלא העיזים לא נענו. לא כשצעקו להן "אחריי", לא כשניסו לשחד אותן בצמחייה וגם לא כשנופפו מולן באצבע מורה או מאיימת.
אחרי שעה מתסכלת של מאמצים מנהיגותיים תקיפים שלא הזיזו את העדר כמלוא הנימה, הבריק לפתע אחד החברים בפסוק מפרשת וישלח: "ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההולכים אחרי העדרים".
מסתבר שהרועה, כך מלמדת התורה, לא הולך בראש העדר אלא דווקא אחריו.
מאותו רגע המשימה הפכה פשוטה למדי. כשהולכים אחרי העדר, קל לזהות את המגמות הפנימיות שלו, לראות את הכוחות המובילים שבו, לחבור אליהם ולכוון את העיזים היישר אל תוך המכלאה.
רועה צאן מקשיב לעדר שלו, מתחבר להלך הרוח, ורק מתוך כך מצליח להנהיג אותו באמת.
רק רועה שעומד מאחורי העדר יכול לזהות את ה"משכוכית"- אותה עז מובילה שקיימת בכל עדר, ולהיעזר בה כדי להניע את כולם קדימה.
משה רבנו נשלח להנהיג עם עבדים שבור, מותש וחסר אמון "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" וזו נקודת מבחן מנהיגותית עבורו. האם להאיץ, ללחוץ, להטיף או להישאר להחזיק, ולתת גב?
הקב"ה מרחיב את השליחות, מוסיף למשה כלים, אותות ותהליך, ומלמד אותו הנהגה שאינה נשענת על כריזמה בלבד אלא על התמדה, הקשבה ואמונה בכוחות שנמצאים בעצמו ובתוך העם, גם כשהם חבויים ומודחקים.
כל מנהיגי האומה שלנו היו רועי צאן. האבות, השבטים, משה, שאול ודוד.
לפני שהנהיגו עם, הם התנסו בהנהגת עדרים, בהליכה בעקבות הצאן.
בפיתוח הכבוד והקשב לרוחות המנשבות בין הכבשים והעיזים אפשרו להם לרעות את הצאן בהצלחה והפך אותם למנהיגים דגולים.
אין הכוונה למודל של "פני הדור כפני הכלב" – מנהיג שנראה כמוביל אך בעצם בודק כל הזמן לאן הציבור פונה ומתאים את עצמו אליו. זו אשליית מנהיגות, שמולידה בלבול וחוסר דרך.
מנהיגות מהשטח שמובילה קדימה היא כזו שלא דוחפת מלפנים אלא נותנת גב מאחור. שמזהה כוחות, מחזקת משאבים, ומכוונת בתבונה את הצעד הבא, מתוך היכרות אמיתית עם השטח ועם האנשים שבתוכו.
ומה זה אומר על הורות ומנהיגות בבית?
גם בהורות אנחנו מתפתים לא פעם לעמוד בראש העדר: להסביר, לדרוש, לשכנע, להזהיר, לפעמים אפילו לאיים ולגלות שוב ושוב שהילד לא זז.
פרשת וארא מזכירה לנו שמול קוצר רוח ועבודה קשה לא מגבירים לחץ, אלא מחזקים קשר.
הורה מנהיג הוא לא זה שצועד ראשון ומצפה שהילד ילך אחריו,
אלא זה שנותן לילד גב, מזהה את ה"משכוכית" שבו- נקודת החוזק, הרצון, הסקרנות או החבר שמוביל אותו ומשתמש בה כדי לכוון את הדרך.
כלים קטנים להנהגה הורית יומיומית:
לפני דרישה עצרו ושאלו: מה הילד שלי חווה עכשיו?
חפשו שיתוף פעולה דרך חוזקה קיימת, לא דרך מאבק.
אמרו פחות "למה לא" ויותר "איך כן".
זכרו: ילד שלא משתף פעולה בדרך כלל צריך חיזוק, לא הכוונה.
גם הורה לא נמדד במהירות השינוי אלא ביכולת להישאר נוכח, יציב ומאמין, עד שהילד מוצא בתוכו את הכוח לצעוד קדימה.
הנהגה אמיתית בבית לא דוחפת, היא מאפשרת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
