"אמהות רוצות לתת מתנה לילד שלכן? תנו לו את המתנה היקרה ביותר. שימו לו גבולות!" את המשפט הזה אומרת לי הסופרת מנוחה פוקס – מומחית תהליכי חינוך.
כשאני מנסה לדמיין את האם הנבוכה כשבן החמש בסופר השכונתי רוקע ברגליים, נשכב על הרצפה , או במקרה הטוב בוכה "אני רוצה ממתק! עכשיו! וכזה…". והאמא באיפוק וביטחון עונה 'לא'. היא תחזור שוב ושוב "לא חמודי, היום לא מקבלים ממתק, כבר קבלת בגן" ואז מתחיל משא ומתן מעניין אך מסובך "אבל אתמול לא קבלתי, והבטחת לי" . עד שמגיע התור לקופאית והמשחק נגמר, האם הנבוכה שולפת את התשובה הכי נכונה ומורכבת "אני מבינה שאתה מאוד רוצה ממתק אבל כך החלטתי וזהו, לא קונים ממתק היום." לי זה פחות נשמע כמו 'מתנה', גם לאמא וגם לילד, אני מכוונת את התמיהה ומבקשת ממנוחה להבין. את לא מגזימה מעט בהצהרה הזו "מתנה"?
"אני בטוחה שרבות מהקוראות מביטות בכתוב ושואלות את עצמן: גבולות? האם זו מתנה? והלא כאשר אנו מגבילות את הילד – אנחנו מצרות את צעדיו וגורמות לו את ההפך, גורמות לו להיות מסכן, אומלל, מוגבל. ייתכן, כך אתן חושבות לעצמכן, שילד צריך גבולות, אבל לקרוא לזה מתנה? זה כבר מוגזם! אנסה להסביר זאת בדרך משל: דמיינו את עצמכם על גג בניין בן מאה קומות. אתם באירוע מרגש שנערך על הגג. יש אוכל, מוזיקה, חתן וכל, שמח. אבל, מסביב לגג אין מעקה, הנוף שנשקף מולכם הוא עוצר נשימה, כבישים, מכוניות, מגדלים, בתים, עולם שלם פרוס מתחת לרגלכם ואתם יכולים להגיע אליו בשנייה… האם אתם רואים את עצמכם רוקדים? אוכלים? נהנים באירוע הזה? קשה לתאר. יותר סביר להניח שהפאניקה והלחץ מ"צניחה חופשית" ישתק אתכם ויימנע מכם ליהנות באירוע. אבל, אם יהיה מעקה גבוה ויציב, בהחלט נוכל לדמיין את עצמינו שמחים ונהנים. המעקה מעניק תחושת ביטחון, בלעדיו קשה מאד לתפקד ובטח לא לרקוד. בדיוק כך הגבולות שאנו מעניקים לילדינו מאפשרים להם לגדול, לשמוח ואף "לרקוד" ,להרגיש משוחררים בחייהם."
מה 'עובר' על ההורות
מרתק להבין לעומק את חשיבות הגבולות ואת ההשלכות שלהם. מנוחה מבקשת לערוך סקירה היסטורית על התהליך שעברה ה'הורות' בעולם. "פעם, לפני שנים רבות, היו גבולות ברורים. הורים היו מקנים להם את הגבולות הללו דרך הכוח והשררה. למזלנו, אנחנו היום לא במקום הזה, שבו הילד עושה מה שנדרש ממנו בכוח ובדרכים שנויות במחלוקת. חלפו שנים ואת דרך ה'כוח' החליפה דרך אחרת, דרך 'החברות'. הורים חשבו שעליהם להיות חברים של ילדיהם. אם הם רוצים שהילד יהיה ילד טוב ואינם מעוניינים להשתמש בכוחם, הם פשוט יתחברו אתו. יתחנפו אליו. יקנו לו, יעשו עבורו, ישתעבדו לו עד שיתרצה. חלפו שנים והורים הבינו שדרך הידידות הזו לא יגיעו לשום מקום. הורים אינם חברים של ילדיהם. ככל שניסו ההורים להיות יותר חברים של ילדיהם – כך הם התאכזבו יותר. כיום השכילו להבין כי הורה הוא 'מבוגר אחראי' פשוטו כמשמעו, הורה טוב הוא הורה שיודע מכיר ומגדיר גבולות ברורים.
ועכשיו לשאלת השאלות איך עושים את זה בפועל? איך מגבילים בצורה הנכונה?
גבול אינו עונש. כשאנחנו הופכים אותו לעונש, הילדים מתנגדים לו. למשל כאשר אנחנו מאיימות: "לא תרד למטה, שמעת?" – הילד לא למד מהו גבול, הוא למד מהי כוחניות. הוא למד שאימא חזקה יותר ממנו ולכן הוא יחריף את מאבקו, הוא ינסה לגבור על אמו. לעומת הכוחניות שבהצהרה "לא תרד למטה" יש גם את האמהות "בגובה העיניים" שבה האמא מסבירה בפרוטרוט לינוקא הקטן את כל שיקוליה "היום לא יורדים למטה, יכול להיות שירד גשם ואתה עלול להירטב", זה נשמע נחמד, מתקבל על הדעת, הילד יבין שההגבלה היא לטובתו אבל מה עם "היום אתה לא יורד למטה כי אני צריכה לצאת וכשתגיע הבייביסיטר אני רוצה שכולכם יהיו במיטות" האם גם הסבר כזה הילד יקבל באהבה? ועד איזה רזולוציות צריכה האמא לרדת? אז לא, הסבר לפעמים יכול להיות נחמד ולהראות לילד שיש הגיון מאחורי הבקשה אבל אמהות יציבה היא גבול, ללא הסברים, אמירה בנעימות ובבטחון "היום לא יורדים למטה" וכתשובה לשאלות, יללות וסירוב עיקש התשובה צריכה להיות עקבית ויציבה "כי ככה אמא אמרה".
כשילד מבין שיש גבולות ברורים, שכולם נשמעים להם, ואם לא , אז מפסידים ,הוא לא נלחם. לשם כך עלינו לדבר עם הילד במתינות, להסביר את הדברים בצורה ברורה ונחרצת, והעיקר, לגרום לכך שבאופן טבעי לחלוטין , הילד יפסיד אם לא יקיים. למשל, אם הוא לא חזר בזמן מבית הספר , כל המשפחה נסעה לסבתא, רק הוא, מה לעשות הפסיד, כי לא היה. כל עוד לא נערב את ההפסד שהילד חווה בגלל שלא עמד בגבול הפשוט הזה, ונעמוד על הגבול שלנו, לקיים אותו ולא להזיזו, הילד שלנו ילמד מה מותר ומה אסור. רק כשילמד זאת, ירגיש ביטחון מלא בהוריו והנאה מחייו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
צודקת בכל מילה
חן חן