אז ככה בין חרמזלה לקניידלה, בין בישול לגלגול ותיבול וסירבול שמנו פלייליסטים שיעשו לנו נחמד ושיעשו גם את האוכל שמח.
ואז שמעתי שיר יפה יפה (של ברוך שלום) שקוראים לו הנני.
בן התשחורת שהיה לידי , שבעצם היה ג'ינג'י נחמד, הסביר לי שהסיפור שמאחורי השיר הוא על יהודי צעיר שהגיע להשתקע בארצות הברית בתחילת המאה הקודמת (אמעריקע) וכמו בסיפורים של פעם- נדרש לעבוד בשבת, ואז שמע בתוך הראש שלו מעין בת קול שאומרת לו את הפסוק האלמותי אשר אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם בזמן העקידה:" ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני".
המילה הנני יושבת כאן על כל כובד המשמעות של נוכחות אדם לפני המלך שלו, בשעת ניסיון, בשעה מאתגרת, וה"הנני" הזה, היא האמירה הבלתי מתפשרת "אני מקבל עליי סמכות ומרות, ולבצע כל תפקיד שאתבקש.
בשבועתית מדוברת- זה הנעשה ונשמע" האולטימטיבי. אולי כבר שם, בהר סיני, זה נחרת לנו בדי.אנ.איי.
מה זה התרגשתי. אני אוהבת רגעים מ"נוכח"ים . רגעים של היות. רגע כזה- כשאדם מבין את מקומו בעולם, את התפקיד, הם רגעים מאוד משמעותיים בעיניי. זה השילוב בין ההבנה של היחיד על עצמו – האינדיבידואל לבין ההבנה של האינדיבידואל כחלק ממארג גדול הרבה יותר ממנו.
עכשיו – אם זה קורה תוך כדי הכנת תפוח בדבש לראש השנה – עולה איזו התרגשות מהעקדה – והרבה יותר קל לקשר את זה (שופר של איל וכל זה ..) אבל כשאני עומדת ומכינה אוכל לפסח ותוך כדי זה צפים לי שירים מהעקדה ( עליתם על זה איך בסך מילה אחת הפכתי את העקדה לאירוע מוזיקלי? השם שישמור עלי… ) זה קצת פחות קשור. זה קצת יותר מטייל באוויר. אבל זה כל כך ריגש אותי וזה גרם לי לחשוב המון המון על הנושא הזה על זה שבעצם יהודי בכל המהות שלו צריך לחפש כל הזמן את ההקשר הזה של ה "הנני" .
ותוך כדי מחשבה
פתאום נפל לי האסימון… (מהההה, אסימון זה לא חמץ … )
בעזרת השם בליל הסדר נחגוג את יציאתנו ממצרים. את הלילה נורא ההוד ההוא, שאנחנו מזכירים כמעט בכל אירוע משמעותי: בתפילות, בברכת המזון, בקידוש. "זכר ליציאת מצרים". בלילה ההוא תכלס יצאנו מעבדות לחירות וזה היה הבסיס שלנו להפוך לעם. מעבדות לחירות.
בסוף – המחשבה הראשונה שלנו זה ש"חירות" היא החלק המשוחרר הזה שמאפשר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל בסוף- אצל יהודי (אצל כל אדם, אצל יהודי זה רק חד יותר ומצווה מלמעלה) החירות היא מה שֶחֲרוּת. ולנו חֲרוּת ב-dna שלנו כבר מיציאת מצריים- מהיציאה לחירות- את היעד והמטרה ליציאה הזו: "שלח את עמי ויעבדוני"…. ממש הפוך מחירות. מחופש . "ויעבדוני" . כי בתכלס… החירות האמיתית של יהודי, החירות הכי פנימית היא "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" .
הכי עבד. הכי כנוע.
ומפסח ועד שבועות הוא הכי הופך ל"נעשה ונשמע" .
וכל יום בקריאת שמע זה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – בשני יצריך יצר טוב ויצר רע, ואהבת את בשם, אפילו נוטל את נפשך ואהבת את השם ,ובכל ממונך- ואהבת.
"הנני" .
ממש "הנני" .
אבוש ואמוש יקרים,
כשעמדנו שם בשמיים, במחסן הנשמות, כדי שיתאימו לנו את הצוות המנצח למסע המטורלל הזה בעולם , קיבלנו אל הטנא שלנו ביכורים ביכורים, ואמרנו "הנני" .
ומשהו פה בשכונת העולם הזה, בנפש הבהמית, מערערותנו וגורם לנו לפעמים להרגיש "אינני".
אבל אנחנו כל כך מדוייקים למקום ולתפקיד, ולא סתם אנחנו בנקודה הספציפית הזו, בצומת המורכבת "שנקרתה" על דרכינו, ואם לרגע ניזכר בזה- נוכל להזדקף בכפיפת קומה לפני השם יתברך, ובחירות ובחירה גמורים
לומר
"הנני".
הנני פה, כדי למלא את התפקיד היקר שהנהנתי עליו שם למעלה,
ההנני פה כדי לעשות את רצונך יתברך.
אנא עבדא דקודשא בריך הוא
וזו החירות שלי.
הנני.
חג האביב
פעם קראו להם נושרים. אוף איך כאבה לי המילה הזו כי אף אמא לא רוצה להאמין שמי מילדיה הוא עלה של שלכת, נשלך או נושר. מוטמע באדמה. נעלם.
אמא אוהבת לחשוב שהילדים שלה הם פירות. מחוברים, יונקים ממנה . מבשילים. נושאים את זרעי העתיד.
אבל המילה נשירה תפסה יופי. והחורף גם מגיע אחרי הנשירה הקור הצולף, חוסר הוודאות, המונוטוניות הלבנה של האופק, העננות הגבוהה, השינה העמוקה של האדמה השחורה והקשה. השלוליות של הבוץ.קרן של שמש שמנסה לפצוע את העננים.
והחורף ארוך ולא נגמר.
וכשזה חורך של לבבות ונשמות אז עוד יותר.
אבל מה,
כשמחכים עוד קצת …. מגיע האביב.
השמש מנצחת את העננים הכבדים. גבעולים דקים של תקווה קודחים באדמה בקעים אמיצים. ניצנים וניצוצות מפציעים ומשהו מתחיל ללבלב.
ואז החלטתי שאין דבר כזה ילדים נושרים, אלא ילדי אביב.
כי אחרי כל חורף בא אביב
ואין דבר "נידון אלא על שם סופו ",
ובסוף בא האביב והוא גם התחלה כי החודש הזה לכם הוא ראש חודשים והתחלה חדשה
אמור מעתה
ילדי האביב.
חג הפסח
הייתי אמא מה זה משקיעה. בעיקר השקעתי בחינוך. למשל,כל דבר שראיתי שצריך לחנך- חינכתי. הערתי, הארתי, סידרתי, תיקנתי, ניקיתי ויישרתי פינות עגולות . רציתי שהם יהיו מחונכים . מאד. גם רציתי מאד, גם מחונכים מאד.
יום אחד, אחרי ש"חינכתי" את אחד התכשיטים שלי, חמי, שיאריך ימים,שהוא איש חינוך דגול, אמר לי משהו שלקח לי שנים להבין : "לפעמים גם לא לראות זה חינוך. לא תמיד צריך לראות הכל"
בום.
שנים חלפו עד שהבנתי.
אפשר לדלג קצת . לפסוח.
זה עמוס ומורכב לראות הכל.
תפסחו קצת
חג המצות
מה לא נאמר על להחמיץ ולמצות.
תחמיצו מלפפונים. לא את הפנים ולא את החיים. אל תפזרו חומץ, בטח לא בחג שכולו מיצוי ומצות. מצות כי חשוב למצות, כי אפחד פה לא יחיה לנצח, אלא רק לאיזה מאתיים טובות, ועדיף מצות עם חמאה ודבש או אבוקדו.
ומיצוי כי בסוף בסוף כל כמה שאנחנו מנסים לדלל את העומסים, החיים מתרכזים בתמצית, במיצוי.
תסחטו כל בדל של מיץ, ותתחילו למצות.
למצוא אביב סביבכם
ומיץ של חיות.
חג הגאולה
כי אנחנו, בנערינו, בזקנינו בטפינו,
להק שלם של עם, ביציאת מצרים רבדורית של חיפוש במדבר.
כי אנחנו כבר אלפי שנים צועדים בדרך שהיא מעבדות לחרות שהיא עבדות של אלוקות שקונה את החירות, והחירות הפנימית הזו היא מקצת גאולה. כי כל מה שאנחנו עוברים בדרך הזו, כל הנסיונות שמנסה אותנו השם, הם סלילת הדרך לגאולה, ברגלינו הפצועות, כיבוש היצר וכבישת הכביש. כי כל ניסיון כזה מראה לנו יותר איך חוצפא יסגיי וכמה קרובה הגאולה.
אז הנני
מוכנה ומזומנה לצאת ממצרי. ממיצרי.
ללמוד לפסוח
להצליח למצות
ולבלוע את המרור
לצאת ידי חובה, או להיכנס ידי חובה
לגאולה השלמה.
"הנני".
חג שמח!!!
וכמה נון ביתי דחופים בלשון העם:
נון בית 1. עזבו, אל תיכנסו ליותר מדי פילוסופיות. מלא שנים שאני עסוקה בבן השני ובשאלה המקנטרת שלו "מה העבודה הזאת לכם".
השנה עם כל האיראן הזה, מצאתי תצמי מסיתה ומדיחה נשים עייפות בדיוק במילים האלה – "מה את צריכה לעשות פנלים, אבק זה לא חמץ, מה העבודה הזו שאת מחפשת לעצמך בכח?!"
אז הנה מצאתי את הבן האטרקטיבי ממש בתוכי בזעייר אנפין.
נון בית 2.
בנושא חופש, חירות ולעשות מה שרותים; נתתי ללודמילה שלי, השואבת שוטפת רובוטית לטייל ככה בבית בלי הוראה מדוייקת. אמרתי לה יללא, קחי יום חופש, תטיילי,תכירי.
מסכנה הסתובבה הלוך וזור, לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
חירות עלק.
היתה במצוקה ממש.כמעט שמתי לב ציפרלקס במיכל המים.
חירות זה לא מה שאנחנו חושבים….
נון בית 3
כן. ייתכן שהולך לעבור עלינו חג מאתגר. שונה. מוזר נושא מורכבות
אז מה בא לכם- לצאת ממצרים
או להישאר במצור.
קחו כלי עבודה אחד מהדלעיל
ותתחילו לעבוד.
בשביל חירות עובדים קשה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
