קטגוריה: כור הברזל

ההשפלות, ההתעללות, תחושת חוסר האונים והרייקנות - מה קורה לכל אלו בתהליך הבראה ממערכת יחסים עם נרקסיסטים? אתי רוזנצוויג בראיון מפעים אצל אפרת ברזל, על כל הניואנסים הקטנים, התחבושות לנפש והפריחה שמגיעה אחרי תחושת הכלום

"פתאום הבנות שלנו נתקלות במשימות חדשות, דומות למשימות בהן אנחנו עמדנו. איך פעם, כשהן היו נערות צעירות הן לא יכלו להבין בכלל את רמת הג'ינגול הלולייני שאנחנו עמדנו בו..."

"וכך היא הגיעה לישראל, הם חיו יחד בדירה ברחוב ז'בוטינסקי 59 בתל אביב, בול מול בערך, בית חולים אסותא, שלושה אנשים בלי שום משפחה שנותרה באירופה. כשאבא שלי נולד, ילד מתוק עגלגל ונחמד, הדודה שלו גידלה אותו יותר מכולם..."

יום אחרי, שלחה לי אסתי, גם היא משתתפת בסדנה, אסתי יקרה שאותה אני כבר שנים מכירה, שלחה לי כאלה מילים מרגשות שיהפכו להיות סטיקר על 'איזור הגאונות' ואיך לדעת לחיות אותו, באיכות.

"ילדים שגדלים בבית שאמא מוותרת לאבא ולא מעירה לו הערות, יש להם מידות טובות והזנה נפשית גבוהה וקדושה יותר מכל ילד אחר...."

"כי את חותכת גדול כזה בום בום ובכל מיני גדלים שונים את הדלעת, את הקישואים, והמרק הזה מדויק מדיי, אימא, זה לא את חתכת, אני בטוחה".

"אנחנו חייבים לעשות הרבה הכנסת אורחים בחג הקרוב", הודיע לי בעלי עוד באלול, זוכרת את רן ואשתו?" אני זוכרת את רן ואשתו. לפני שנתיים וקצת הם אפילו לא הסכימו לבוא לסוכה, לחצות את קו בני ברק. לא שהם גרים כל כך רחוק. אבל מדיניות השנאה אל החרדים שאנחנו הייתה גדולה. בכל זאת, ראיתי לרן בעיניים משהו לא סגור. אולי דמיינתי?

יש סליחות שאסור לבקש בטח על עבירות שלא עשית. ואם את מרגישה שאת שוב ושוב מבקשת סליחה ומנסה להיות בסדר מול מעשים שבכלל לא עשית, אם אתן מזהות - מצבים המעמידים אתכן במקום מחוק כל כך. יש דרך אחרת. מזדהות? | הטור הזה מעניק דרך חדשה לכאבים הבלתי פטורים של אנשים טובים

"אני ידעתי שתבוא, חגב שלי. אתה בא הרבה. אתה בא כל הזמן. הקבוצה המשפחתית שלנו מלאה תמונות של ילדים ונכדים וקרוסלה שמסתובבת לאן שרק יוצא לה, אבל מלאה גם בתמונות שלך. כבר דור שלישי שיודע לשים לב אליך. כל פעם כשאתה בשקט שלך עומד שם ומחכה..."

"אנחנו אלה שאוספות עלים נושרים, אנחנו לפעמים גם ממשיכות ומייבשות פרחים זקנים. אנחנו, הבנות עושות מעקבי תהליכים דרך פרחים...."