קטגוריה: כור הברזל

"הלו" "כן שלום" "מדברים מההפקה של החתונה של קורל ורז". "כן". "גב ברזל?" "כן." "לא ראית מה ששלחנו לך?"

"מה קרה בבוקר השבת הזו כשאימא קמה וראתה שאף אחד לא סידר כלום מהסעודה הראשונה אתמול, מה היא הרגישה כשהיא קלטה שהיא גם צריכה לסדר אחרי כולם, גם לשמור על ארבעה גמדים שהאבות שלהם הלכו לתפילה ואימא שלהם עוד ישנה..."

"הם קמים באמצע הלילה כי בערת רעיון לא עוזבת אותם. הם מאמינים באותו רגע שזה הדבר הכי נכון עבורם ולא רק עבורם אלא שתיכף כל העולם יבין יחד איתם למה הרעיון שלהם נצרך לכולם. אחרי זמן הם מתקררים. משנים שלטים, באים פחות לכיכר, מחליפים קנווס, מציירים ציור אחר, מתעייפים..."

"ראיתי שמכולם משתלשלות ציציות. אמיתיות. לבנות. "מה זה?" שאלתי את עצמי, ברור לי עכשיו שאני ודאי ממשיכה לעקוב. הלכתי אחריהם. מה היה לי לעשות?"

"אני קונה מיץ טבעי בקיוסק הספרייה, מעקמת את האף על המחיר המופקע, אבל יודעת שאעשה ממילא מהבקבוק של המיץ, אחרי שיגמר, אגרטל שקוף מושלם לפרחים, לשולחן שבת, אז יאלה. שיהיו בריאים..."

"מה זה, אני מכירה את הנכדות שלהם, אלה באמת הן? אחת עם שיער ארוך, פלפלית לא קטנה, ואחותה, כזו שמדברת כל הזמן ועושה תנועות מצחיקות עם הידיים...."

"היה בבית שלכם ריח של אוכל, היה לי נעים, אני הצצתי בתוך הסירים שלך, היה שם משהו באוויר שאני כל החיים רציתי, הילדים הסתובבו סביב סקרנים, הייתם רגועים לגמרי, והריח הזה שאני לא מבינה גם עכשיו מה קורה לי כשאני מדברת עליו..."

את מתפללת המון והולכת לכל המומחיות הגדולות, הסתיו עובר ואחריו גם החורף, וזה קורה. מה קורה? מה שרצית. מה שביקשת. שנים.

"היא הוציאה אחד מהשקית והראתה לי. 'את מבינה איזה שום זה'. הוא הריח כל כך טוב, היה לו גבעול ירוק ארוך, 'מצאתי שום ישראלי!', היא אמרה. 'אמא, מצאת שום של פסח. כי תיכף פסח', אמרתי לה, 'ירקנים מקבלים אותו משוק הסיטונאים לקראת פסח'..."

"אמרתי לבנות שלי איזה יום אחרי הצהריים כשהן באו עם הנכדים, 'איזה ילדים מסכנים, איזה דור, כשאתן הייתן קטנות לא היתה לי אופציה של מסך מול הפנים, הייתי כל היום מסתכלת עליכן. ואתן עלי. איך היום ילד צריך להתחנן למבט מהוריו'. והן אמרו לי 'אמא נכון, צודקת'...