קטגוריה: כור הברזל

"אישה כזו שהפך הקטן שלה, הפרטי והאישי, התמלא בשמן תבונתי - תרצה, בוודאות, תבדקו בין כל הנשים היהודיות בעולם, אישה כזאת תרצה לתת מהידע שלה, מהתובנות שלה, לנשים יהודיות אחרות. תרצה לפרסם את הניצחון. היא תרצה לשתף בנס הפכים שלה"...

"ואני המומחית, לא ידעתי מה להגיד לה. כי גם אמהות לא אמורות לדעת הכל, זה חלק מהיותינו אנושיות. 'איך זה יכול להיות?' היא שאלה אותי בסידרת שאלות לא פשוטות: 'שכל כך התפללנו, ואיך זה יכול להיות שה' לוקח ילדות צדיקות', ואז באה השאלה שהפילה לי את הסיר מהידיים..."

הסבתא מציעה שהיא תסתכל שניה בטלפון שלה, ואני בתגובה אינסטנקטיבית מבוהלת קופצת כאילו ברוגע אגבי ואומרת לה, "לא לא, זה בטח שלא, עזבי, אני מסתדרת". מלקה את עצמי שתי שניות, כי ידעתי שאם אני אשאל אותה שאלה כזאת, היא תרצה לעזור ותחלל לי על חשבון התשובה שבת, קיויתי שלא, והיא הציעה שכן, הורדתי אותה מזה. די, זה נגמר בשלום.

אני מדברת על הריקמות הקטנות האלה שכולנו חוות. לא ניסים גדולים שמצריכים סיפור אישי של במה ומיקרופון למשך שעה וחצי, אני מדברת על דברים פשוטים, יומיומיים, אך כל כך נוכחים ומחזקים באמונה. מישהי שחיפשת את מספר הטלפון שלה ולא מצאת, ובדיוק היא נעמדת באותו יום אחרי הצהריים לידך במכולת בתור...

"כשכולן הלכו, חשבתי לעצמי איך לפעמים, דווקא בשמחות הגדולות, אנחנו לא מרוכזות, לא קולטות, עסוקות בשמלות, פרחים, 'איזה יופי שבאתם', ובנעליים שלנו, הלא נוחות. כמה כולנו מתקיימות בפועל, מאוספי שמחות קטנות. מרגע ועוד רגע שאנחנו בונות לעצמנו דרכם התקדמות של חיים. בימים שאחרי נשפכתי אליהם...."

"וכשהייתי צריכה אתכן, חברותיי, בכסף, בתמיכה, בהקשבה, לא ידעתי, בכל אופן, לא העזתי להגיד לכן שאני צריכה שתגידו לי - הנני. את שאלת אותי אז, בלי להתבייש ובלי להתבלבל, כדי להקל עליי את הפנייה, את שאלת, 'תגידי, מה את רוצה שנפשי תהיה עבור נפשך'?"

איזה כוח את מפעילה? או אולי, אילו כוחות נמצאים בך בזמן הצלחתך הרגשית הבאים במקום הכוחות הישנים? מה בא בך באותם הרגעים בהם היה אמור לבוא בך יצר השגיאה. מה את מרגישה במקום החדש, היכן שבעבר היית מרגישה אחרת. מה הכנסת כאן שלא היה שם? כתחליף. מה הבאת במקום, מה כוללת ההתמרה.

על מה אימהות רוצות להתוודות ביום הכיפורים? על מה הן צריכות לבקש סליחה? א' ב' של כל אישה ובת בהכרה פנימית מול בוראה, בהוקרה מול עצמה

הכנה מרוכזת ומהירה לראש השנה. 11 דקות על המלכות, רצונות, וחידודי תפילות. קול. מילה. אמונה. טור פלוס הקראה כדי לשמוע אותו תוך כדי בישול וגיהוץ קיטל.

"אז את ממש גרה בבני ברק?" היא שואלת. "ממש", אני עונה. היא עושה פרצוף מודאג. לוקחת נשימה תיאטרלית אופיינית לה, ושואלת בעוצמה: "את באמת מאמינה בכל זה?"